כיצד לאבד חבר

לאבד חבר

הוא קיבל מכתב המודיע לו כי ב-20.12.2008 יתקיים מפגש של מחזורים כ"א –כ"ב של סיירת חטיבה 7 (החבר'ה ששירתו איתו בשנים 1963 – 1966 בסדיר). אח"כ הגיע גם טלפון מידיד שלו מאותם ימים שניסה להשיג את הבטחתו, שהוא יבוא לכנס. לא עזרו לו התירוצים – "מה כבר עברו 40 שנה מאז שהתראינו, ומה הקשר בינינו" – בסוף נתן את הסכמתו.

הוא ממש נכנס ללחץ. גם לכנס המחזור שלו מהקיבוץ, הוא בקושי הלך, ועתה רוצים שהוא ייפגש עם אנשים שחלקם היו מפקדים שלו, חלקם טרטרו אותו והשפילו אותו. הוא כבר לא לוחם מאז אותו הלם קרב שפקד אותו לאחר מלחמת ששת הימים, והם בוודאי השתתפו בכל מלחמות ישראל, כיצד יראה את פניו שם? הם בטח רובם הצליחו מאד בחייהם – עמוסי תארים, או שעשו המון כסף, והוא מה הוא? קיבוצניק תפרן, מורה לתנ"ך והיסטוריה! הרי התוכן העיקרי של מסיבות כאלו הוא הערכה כמה כל אחד הצליח בחייו, והוא בסה"כ ראה את עצמו פעמים רבות ככשלון.

כך עברו הימים, ומיום ליום המפגש נראה לו יותר מאיים. ביום של המפגש הוא פשוט חלה וחומו עלה. הרגיש תחושת הקלה וטילפן לידידו כי לא יוכל לבוא. בדואר קיבל קלטת וידיאו, ובה ראה את המסיבה, את החבר'ה שהשמינו והתקרחו, את הנאומים השטחיים שהתרפקו על העבר ושכחו להזכיר את המתים ואת החללים שנפלו מקרבנו. בעיניו, הוא לא הפסיד שום דבר בעל ערך.

הדי המפגש שככו בנפשו, וכל העניין כבר החל להישכח ממנו. אבל אז הגיע טלפון נוסף מידידו, שביקש ממנו להשתתף במפגש מצומצם של כעשרה חבר'ה מאותם ימים, עם א', שהחמיץ את המפגש הגדול, ו"עכשיו הוא בא מארה"ב ורוצה להיפגש עם חברים מהיחידה ובמיוחד ביקש להיפגש איתך."

א' היה חברו הטוב ביחידה. יחד עברו את מלחמת ששת-הימים, יחד פחדו, ויחד התפללו שיעברו אותה בשלום. היו להם גם תחומי עניין משותפים, (א' נעשה לפרופסור להיסטוריה). א' גר בארה"ב. אמנם עשרות שנים לא החליפו מילה, אבל השם א' וההזמנה המיוחדת שהופנתה אליו גרמו לו להיענות הפעם למפגש.

א' נראה טוב באופן מפתיע לגילם. הוא זכר אותו כנער חסר בטחון, ועתה הוא היה ראש המדברים בשולחן. במפגש עצמו לא יצא להם כמעט לדבר, אך בסוף א' הזמין אותו לבקרו בדירת הוריו שנפטרו זה מכבר, בת"א. הוא הזמין את א' לבקרו בקיבוצו בצפון, אך א' טען שאין לו רכב, והתעקש שהוא יבוא אליו.

הביקור אצל א' היה מאד מוצלח. הם גילו כי יש להם הרבה מן המשותף: שני האבות שלהם היו אוסטרים מוינה, האמא שלו ושני הוריו היו קומוניסטים מושבעים, (אך, הוא חשב, אבא של א' הפך לפרופסור די ידוע, ואבא שלו היה חקלאי כל ימיו).

א' הזמין אותו למסעדה ושם הוא סיפר לא' על כל חייו מאז אותה מלחמה ארורה שלאחריה דרכיהם נפרדו. הוא הרגיש טוב לפגוש מישהו ששייך לעברו ותמיד העריך אותו. גם א' סיפר לו על חייו. זמן קצר אחרי המלחמה הוא עזב את הארץ ויותר לא חזר אליה פרט לביקורים קצרים. הוא החל ללמוד היסטוריה באיטליה, ואח"כ עבר ללמוד בארה"ב לתוארים יותר מתקדמים. הוא התמקד בלימודי ההיסטוריה הצרפתית של תקופת המהפכה הצרפתית ונפוליאון. הוא מלמד נושאים אלו באוניברסיטה קטנה בקנזס. בנוסף לזה א' גילה כי הוא נשוי לנוצריה, ובתם לא חונכה כיהודיה.

לאחר חזרתו של א' לחו"ל, החל ביניהם קשר מכתבים אינטנסיבי. הם ניסו להסביר זה לזה את השקפותיהם הפוליטיות, הלאומיות והחברתיות. הסתבר שא' הוא בעל השקפות שמאלניות קיצוניות, עד שלילת הצדקת קיומה של המדינה.

ביקורתו הייתה בעיקר על מה שישראל עושה בשטחים. בנוסף לכך הסתבר שא' כבר לא ציוני. א' הגדיר את עצמו כיהודי קוסמו-פוליטי. לדעתו מצב היהודים באירופה ובארה"ב טוב לאין ערוך, מאשר מצב היהודים בישראל. למפעל הציוני אין בעיניו ערך יותר מאשר לגולת ארה"ב. כאשר העז לכתוב לא' שאין להשוות את מה שיצרו היהודים בא"י לעומת מה שהם יצרו בארה"ב, מבחינת שפה ותרבות עברית, מבחינת עצמאות כלכלית ומדינית, א' כעס מאד. הוא אסר עליו לקרוא לארה"ב "גולה". א' טען שמי שאומר "גולה", זה אומר שהוא רואה בו "יורד" ומתנשא עליו (א' סיפר לא פעם, שאחד מהחבר'ה בסיירת קרא לו "בוגד").

כך נוצר הנתק הראשון ביניהם. אך כעבור זמן מה התחדשו מכתביהם. בתקופת המשט של המרמרה, שוב נוצר קרע ביחסיהם, ושוב התחדשה חליפת המכתבים, ושוב נפסקה וחוזר חלילה.

חצי שנה לא שמע מא' כלום, ודווקא הוא זה ששלח את המכתב האחרון. הוא חשב כבר שהקשר נותק. יום אחד כשעבד בגינה, הסלולאר שלו מצלצל. על הקו א' שאומר לו: "באתי לשבועיים. אני בת"א בדירת הורי. אני מזמין אותך לבוא לבקר אותי". הוא חשב בליבו – איזו הפתעה! האם לא היה יכול להודיע לי על הביקור הזה באי-מייל? הוא אמר לאחר כמה שניות: "א', אני מזמין אותך אלי. תבקר בקיבוץ, תכיר את אשתי, למה לא?"

א' אמר לו: "נכון, אני יודע שבעצם אני חייב לך ביקור כי אתה היית אצלי בפעם האחרונה, אבל יש לי שתי בעיות: אין לי אוטו ואני רוצה לכתוב משהו לאוניברסיטה." הוא אמר לא': זה לא עניין של תור מי נוסע למי, אבל חשוב לי שתבוא לבקר אותי בקיבוץ, זה יראה לי שאני חשוב לך". א' אמר: "טוב, לא משנה, אז ניפגש בשנה הבאה".

יותר הוא לא שמע מא' ...