סיפורים מהקיבץ

כולם שווים אך יש שווים יותר"

"כי גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת, ד,ז)

בואו ילדים. שבו ואספר לכם למה סבא עזב את הקיבוץ.

היה זה בימים הרחוקים ההם, לפני 30 שנה. בקיבוצים, היה עוד חדר-אוכל, שאכלו בו שלוש ארוחות ביום. זה היה המוסד המרכזי בקיבוץ.

על המוסד הזה מלך ה"אקונום". אקונום בקיבוץ של פעם, היה האחראי על חדר האוכל בקיבוץ, על המטבח, על קניית המזון. בקיצור, הוא  היה המלך בלתי מעורער בממלכת המזון של הקיבוצים.

אברם היה טיפוס של עסקן. במזון, מטבח וחדר-אוכל לא עסק אף פעם. אבל המוסדות מינו אותו לאקונום. המוסדות היו מרוצים ממנו, כי הוא עמד בתקציב, ואפילו גמר ברווח. החברים לא היו מרוצים.

הוא היה קונה את המזון הכי זול, מכל מיני ספקים מפוקפקים. אמרו עליו כי היה קונה בשר באיכות כל-כך נמוכה, שעליו התחרה עם מנהלי גני החיות שבארץ. הוא פיתח איזה מאכל המבוסס על ריאות של פרות, שבד"כ נמכרו לגני החיות שהחזיקו אריות ונמרים. היה זה מאכל מגעיל, שרק בקיבוצנו אכלו אותו. למי שערער על רמת האוכל שלו הוא היה אומר: "זה מה שמגיע לחברים, לא מגיע להם משהו יותר טוב."

רמת ההיגיינה של המטבח הייתה כל-כך נמוכה, שהחברים סבלו לא פעם מקלקולי קיבה. גם לזה הם התרגלו במשך הזמן.

בימי חמישי בצהרים אברם היה מגיש לחברים בולונז, ואת מה שנשאר היה מגיש ביום שלמחרת. הבולונז היה מין רוטב עם גושי בשר, שהיו מגישים אותו בחום גבוה והחברים היו שמים אותו על הספגטי. אחרי הארוחה הורה אברם להסיע את העגלה עם סירי הבולונז שנשאר מארוחת הצהרים, לחדר הכניסה שלפני חדר הקירור. באותו יום מר ונמהר בבוקר, אברם הורה להוריד את המזגן מחדר הכניסה לחדר הקרור, ולהעבירו למשרדו. המזגן הזה היה אמור לקרר את הבולונז באופן הדרגתי, ועתה ללא מזגן הבולונז נשאר חם זמן ארוך מדי, דבר שאיפשר לחיידקים להתפתח בקרבו.

למחרת הוגש הבולונז כרגיל לארוחת צהרים, וחולק לבתי הילדים. תוך שעה התפתלו עשרות חברים וילדים מכאבי בטן עזים. הכאבים לוו בשלשולים עזים. אנשים הגיעו לסף התייבשות, וילדים מספר הגיעו לאשפוז בבית –חולים. משרד הבריאות התערב וקבע כי ההרעלה נגרמה בגלל הבולונז.

אני עמדתי בראש קבוצת הורים שניגשה לאברם, ואמרה לו כי אנו מאשימים אותו בהזנחה פושעת, ובסיכון חיי ילדינו, ודורשים ממך להתפטר.

למחרת מצא אברם בתאו מכתב איום, שדרש ממנו להתפטר מתפקידו, פן יבולע לו.

אברם ניגש להתייעץ עם מרכז המשק, כיצד להגיב על המכתב הזה. מרכז המשק, אשר מינה את אברם לתפקיד האקונום, ונתן לנו גיבוי מלא לכל אורך השנה, היה מעסיקו של אברם בתפקידו הקודם במפעלים האיזוריים. אברם ידע שהוא לא יפקירו. מרכז המשק יעץ לו לפנות למשטרה, דבר שלא היה מקובל בקיבוצים באותה תקופה, שהעדיפו לפתור את הבעיות בתוך הקיבוץ.

אברם נסע למשטרה, ושם שאלו אותו במי הוא חושד. אברם נתן למשטרה את שמות חברי הקבוצה שאני עמדתי בראשה. תוך שעות ספורות המשטרה עצרה את כולנו, והשוטרים החלו לחקור אותנו אחד אחד. החקירות היו נבזיות, והם לחצו עלינו להפליל איש את רעהו. למזלנו, הם הפעילו את הפוליגרף שהראה כי לאף אחד מאתנו אין יד במכתב האיום. אך כל התהליך כולו נמשך 24 שעות, והשמועות בקיבוץ עלינו  היו נוראיות. אני כמורה וכמחנך בקיבוץ, הרגשתי כי חשך עלי עולמי, ויקשה עלי לחזור לתפקידי באווירה כזו.

למחרת המשטרה עצרה את אברם, לאחר שחקרה עובדים נוספים. הם שמעו על ההוראות המוזרות שנתן לעובדים, על עקירת המזגן ביום שלפני-כן, ולכן האשימו את אברם בהרעלה. אברם נשבר מהר והודה באשמתו. הוא הועמד למשפט, ומרכז המשק העמיד לרשותו עורך-דין מצויין, ושורת עדי אופי שהעידו על מעלותיו התרומיות. לכן עונשו היה רק עבודות שרות.

לכאורה נעשה צדק, אך אמונתי בצורת החיים הקיבוצית נתערערה לגמרי. "איך אפשר היה למנות אדם כזה לאקונום?" שאלתי את עצמי. "האם רק משום שהוא חבר של מרכז המשק הוא החזיק כל-כך הרבה זמן בתפקיד? "איך אגן על צורת החיים הזו לפני חניכי?"

השאלות האלו טרדו את מנוחתי, וכבר לא האמנתי בתפקידי כמחנך קיבוצי. לא מצאתי לעצמי מרגוע עד שלא התפטרתי מתפקידי כמחנך, ועזבתי את הקיבוץ.