יוני ויונה

יוני ויונה

אני וחברי הטוב, יוני, היינו מורים בב"ס "תמרים". שנינו כבר היינו על סף פרישה לגמלאות, כשמאחורינו עשרות שנים של הוראה. זה היה אולי הבסיס לחברותנו, כי רוב המורים היו הרבה יותר צעירים מאתנו.

את יוני הכרתי כאדם די יבש, שאינו נתון לסערות רגשיות וודאי שאינו מראה אותן כלפי חוץ. מורה טיפוסי, הרגיל להסתיר את רגשותיו מעשרות העיניים החוקרות של בני התשחורת שבכיתתו. לכן התפלאתי כאשר בוקר אחד, יוני ניגש אלי, ממש דקה לפני שעמדתי להכנס לכתה,  ופניו חיוורות, והוא לוחש באוזני: "ראית את משלחת המורים מארה"ב, שנכנסה לפני כמה דקות לחדר המורים?" אמרתי לו שכן, אבל למה זה גורם לו להתרגשות כל-כך גדולה? יוני פלט בקושי רב: "אני לא מאמין אבל יונה החברה האמריקאית שלי משנות ה-70 במשלחת הזו. כן, זאת שסיפרתי לך עליה פעם. 40 שנה לא היה בינינו כל קשר, ועכשיו היא נחתה כאן, באמצע חדר המורים. לא, היא לא זיהתה אותי. אני לא יודע מה לעשות, להזדהות בפניה או לא? חומי, מה דעתך?"

אמרתי ליוני: "אני חייב להיכנס לשיעור. המשלחת תישאר כאן כל היום, יש לך עוד זמן להתלבט. יש לשנינו בשעה השנייה והשלישית 'חלון' פנוי. ניפגש נדבר ואז תחליט מה אתה רוצה לעשות." יוני הסכים, באומרו: "כן, אין לי ברירה. אילו הם חיינו כמורים. השיעור עומד מעל הכל".

בקוצר רוח חיכיתי ל"שעה השנייה", כאשרהתיישבנו יוני ואני בחדרי. כמרכז מקצוע היה לי חדר משלי.

מיד ראיתי שיוני לא ממש נמצא פה. היה לי רושם שהוא המריא לאיזה מקום במרחק של ארבעים שנה. הוא לא חיכה לשאלות ממני, ומיד התחיל "לשפוך" את סיפורו:

"זה היה במלחמת יום הכיפורים. אותי לא לקחו למלחמה. נשארתי בקיבוץ, וריכזתי את ענף הפרדס, כי כמעט כל הגברים גוייסו. יונה האמריקנית הייתה בקבוצת המתנדבות שעבדו בפרדס. היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא משכה את עיני בהתנהגותה הפרובוקטיבית, והבחנתי שהיא בחורה חכמה ומשכילה. הסתבר לי שהיא יהודייה, בעלת תואר ראשון כללי, מתעניינת בישראל, ומתכננת ללכת לאולפן עברית, בעוד כמה חודשים.

לעומת כל הבלונדיות הסקנדינביות, היא נראתה לי יותר מעניינת ומושכת. אבל יונה לא כל-כך רצתה בקשר רציני ומחייב. היא הסבירה לי שבשלב זה של חייה, רחוקה מהבית והמשפחה, היא מעדיפה "להתפרפר", ולא להתקשר לבחור אחד. יונה סירבה לבקר בדירתי.

שלא כמנהגי פעלתי הפעם בערמומיות, מסויימת. המתנדבות היו חבורה של כ-6 בנות שהלכו לכל מקום ביחד. "תפסתי" אותן בחדר-האוכל, בארוחת ערב, והזמנתי אותן לקפה ועוגה בדירתי הקטנה. הקיבוץ היה חשוך וקודר כתוצאה מההאפלה שהונהגה עקב המלחמה, פנסי הרחוב כובו, ובביתי האווירה הייתה חמה ונעימה. כעבור כמה זמן כולן הלכו ורק יונה נשארה.

היא הבינה את "התרגיל" שלי ואמרה לי בצחוק "הלך לך התרגיל הזה". אהבתי את ההומור שלה. עברתי לשלב הבא. לבושתי, אני מודה שהיו לי כמה מהלכים קבועים, בתהליך כיבוש ליבה של מתנדבת – אחד מהם היה עיון באלבומי התמונות שלי: הראיתי לה את התמונות שלי, של משפחתי ושל חברי מהתקופה האחרונה ומתקופות מוקדמות יותר. דיברנו עלי ועליה, על חיי וחייה, על משפחתה ועל משפחתי והיה לנו נעים ביחד.

כעבור כמה לילות היא נשארה אצלי. היינו ל"חברים " . היה לנו כיף ביחד. היינו נוסעים בג'יפ בלילה לסגור את השיברים בפרדס. נוסעים לראות סרטים בנתניה, וגם אימי אירחה את יונה בסבר פנים יפות. היא אהבה אמנות וגם אני אהבתי. היא אהבה היסטוריה וגם אני אהבתי. היא אהבה טיולים ברחבי הארץ וגם אני אהבתי. אהבתי אותה. מה היא הרגישה לגבי, לעולם לא אדע. עננה קטנה העיבה על יחסינו. מדי פעם היא הייתה אומרת לי שאמא שלה כותבת לה : "למען השם, אל תתקעי בקיבוץ".

כעבור חודש להיכרותנו, היא נסעה  ללמוד באולפן בערד עברית. שנינו ראינו בכך את סוף הרומן בינינו, כי ערד נמצאת מאות ק"מ מקיבוצי, ומכוניות לא היו כמעט בקיבוץ של פעם. למרבה הפתעתי כעבור כמה ימים כשחזרתי לחדרי הקטן מן העבודה בפרדס, לפני שקיעת החמה, את מי אני מוצא ישובה על מיטתי? את יונה! היא קיבלה את פני בחיוך גדול, ואמרה לי: "לא מצאתי שם אף גבר עם שרירים כמו שלך. כולם היו שם חנונים לבנבנים. אז חזרתי". הרגשת אושר הציפה אותי, חיבקתי אותה והתנשקנו נשיקה ארוכה.

אך יונה לא שקטה על שמריה, ולא ויתרה על תוכניתה ללמוד עברית באולפן. היא חיפשה אולפן אחר, קרוב יותר, וכך היא החלה ללמוד באולפן לעברית בעין חרוד, ואני הייתי נוסע לבקרה בסופי השבוע.

 במקביל פנו אלי להתנדב לעזור אחרי המלחמה לקיבוץ צעיר בשם "שער" בו שהיתי בשנת שרות כמה שנים לפני-כן, כי רוב הגברים שם היו עדיין מגוייסים. נעניתי ברצון להצעה הזו, כי בעצם די הצטערתי כל אותן שנים (עברו שנתיים) שעזבתי את הקיבוץ הצעיר וחזרתי לקיבוץ האם שלי.

נדמה לי שקרל מרקס אמר פעם כי ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, וכי אם היא חוזרת על עצמה, הפעם השנייה תהייה גרוטסקה של הפעם הראשונה. ואכן זה מה שקרה לי. כשאני עזבתי את שער (כך קראו לקיבוץ הצעיר) הייתי בעמדה מכובדת, כמרכז ענף הצאן, כבחור שכולם אהבו והעריכו. עתה, כשחזרתי ענף הצאן חוסל, ושיבצו אותי לעבוד בענף הרפת. החברה בקיבוץ השתנתה. רבים מאלו שהכרתי בעבר, והיו מידידי, עזבו את הקיבוץ. אני שהייתי ידוע בשער כעובד מסור, כבר לא הייתי כזה. הנסיעות הרבות ליונה כרסמו במעמדי בענף הרפת, והוציאו לי שם של בחור שהשתנה ולא לטובה.

אבל אני עצמתי את עיני ולא ראיתי את המצב כמו שהוא. יונה גמרה את לימודיה באולפן, ושיכנעתי אותה לבוא לגור עימי בשער. לא היה לזה כל סיכוי. יונה החלה לעבוד בקטיף בפרדס, אבל הרגישה מהר מאד שאלו לא חיים בשבילה. היא אמרה לי: "לא בשביל זה למדתי 3 שנים בארה"ב. חוץ מזה, יוני, אתה בחור טוב, חסון וישר כמו עץ גדול, אבל אני רוצה להתחתן עם בחור אקדמאי, שלא עובד בעבודת כפיים. יוני, אהובי, מסתבר שאמא שלי צדקה כשהיא אמרה לי: 'אל תתקעי בקיבוץ'".

לא הייתה לי כל תשובה לטענות האלו, ויונה הזמינה כרטיס נסיעה לאירופה. כעבור שבוע היא נעלמה, ואני מצאתי את עצמי בשער, לבדי. האכזבה, וסיכול כל ציפיותי ותוכניותי, היו קשות בשבילי. התחלתי לתהות ולהתלונן בתוכי פנימה על גורלי כקיבוצניק, שאין לו גרוש, והוא קשור כמו צמית לאדמתו, בעוד שצעירים כמו יונה, חופשיים כמו רוח לטייל ברחבי העולם. הגלויות שיונה שלחה לי מכל מיני מוזיאונים באירופה, רק החריפו את תחושותי האלו. פתאום, אני שאהבתי את העבודה ברפת, את קציר הירק עם הטרקטור בשדה, איבדתי לגמרי את הטעם בעבודתי. השדה נראה לי משמים, השמיים אפורים, והרגשתי שאני צריך לברוח משער.

חזרתי לקיבוץ הזקן והעייף שלי. לאחר כמה חודשים פגשתי בחורה מאד שונה ממני, ואפשר לומר, בלי לפגוע בכבודה, מאד לא מתאימה לי. אתה הכרת אותה – סוזנה, שהייתה אשתי הראשונה. גם היא הייתה מתנדבת, אבל לשם שינוי מדרום אמריקה. היא רצתה כמוני להתחתן ומהר. אחרי שלושה חודשים התחתנו. לפני חתונתי הגיע מכתב מיונה. היא רצתה לבקר שוב בקיבוץ. עברה שנה והיא לא ידעה שום דבר על מה שקרה לי אחרי שהיא עזבה, כי אני לא עניתי לגלויות שלה. היא לא ידעה באילו נסיבות עזבתי את שער, על המשבר שעברתי, ועל תוכניותי להתחתן ולהקים משפחה.

לא עניתי לה דבר, ומאז נותק הקשר בינינו לגמרי".

יוני הסתכל עלי ושאל אותי: "חומי, אתה חברי הטוב, אתה מכיר אותי יותר מכל אדם אחר,  מה אני אמור לעשות עכשיו לדעתך?"

אני הסתכלתי עליו בחיבה ושאלתי אותו: "תגיד לי היא יפה? כי אתה הטיפוס המתאהב, והממחזר את אהבותיו. אני דואג לך ולאשתך".

יוני אמר לי: "לא, היא איבדה את כל היופי שהיה לה, ויפהפיה היא לא הייתה אף פעם".

אמרתי ליוני: "אם כך, לדעתי מאד חשוב שתיפגשו ותשוחחו. יש לכם "סיפור לא גמור". אתה ברחת מהעבר שלך הרבה שנים, ועכשיו הוא השיג אותך. הבריחה הזו מעברך, שהפכה להרגל אצלך, אינה טובה לך. אדם צריך להתעמת ולפגוש את עברו, כדי לצמוח ולהתפתח".

ראיתי שדברי חדרו לליבו של יוני. קמטי הדאגה נעלמו מפניו, והבעה של נחישות תפסה את מקומם. יוני חייך אלי, קם והלך לחפש את יונה.