האם הכל "הבל הבלים"

האם הכל "הבל הבלים"?

מה אומר קהלת על הזיקנה (פרק יב) ?

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ:

(ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם:

(ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת:

(ח) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל:

הלכתי לבקר את ידידי חיים בן ה-90 בבית האבות הסיעודי לשם הכניסה אותו משפחתו. שנינו היינו וטרינרים, שיצאו לפנסיה כבר לפני שנים רבות. היינו ידידים, למרות 10 השנים שהפרידו בינינו. חיים חלה בחוט השידרה שלו, והיה בתהליך של הדרדרות פיזית ומנטלית. בזמן האחרון החמיר מצבו.

 חיים שכב לבדו בחדר, כשגבו מופנה אלי ופניו אל הקיר, והוא מכוסה עד מעל לראשו בכמה שמיכות. קראתי בשמו, אבל הוא לא הגיב. אחזתי בעדינות בכתפו ואמרתי לו: "חיים זה אני אסף, באתי לבקר אותך מה שלומך?".

חיים לא ענה לי ולא הפנה ראשו אלי. חזרתי שוב על פנייתי, ולבסוף בקע קולו של חיים מתחת לשמיכות: "עזוב אותי, נמאס לי לחיות!". השתרר בינינו שקט מעיק. לא ידעתי מה להגיד לו. חיים אף פעם לא דיבר כך. אמרתי לו שאני הולך לבית הקפה הקטן הצמוד לבית האבות, ואחזור עוד רבע שעה, ואני מקווה שעד אז הוא יקום ונוכל לשוחח.

יצאתי מחדרו והעצבות השתלטה עלי. חשבתי: "אולי חיים צודק. אין ניחומים במצבו. הוא מתדרדר במדרון תלול ללא יכולת לעצור. גופו הולך ונחלש, הוא איבד את יכולת התנועה העצמאית, קשה לו לקרוא, הוא שוכח מהר את מה שקרא, והוא מאד בודד בבית הסעודי. אז למה לו לחיות, ואיך הוא יכול להמשיך לחיות?" נזכרתי בתיאור המזעזע של קהלת את הזיקנה. תחושת ייאוש אפפה אותי – איך אנחם את ידידי?

פתאום נזכרתי בסרט שראיתי לפני שנים. בסרט מתואר מהפכן, מרכסיסט, קומוניסט, שנידון למאסר עולם באחת ממדינות דרום אמריקה. המהפכן שרוי ביאוש. הוא אינו מבין כיצד יוכל לחיות במצב כזה. לתאו מוכנס הומוסכסואל שנידון אף הוא לשנים רבות. הבחור הזה כל הזמן עסוק בלהתחפש, בנגינה, בקריאת ספרי שירה ובתפילות לישו. המהפכן רואה שההומו חי כל הזמן בדמיונות, בזכרונות, לא במציאות. המהפכן בז לו. אדם צריך לחיות במציאות, והדמיון והזכרונות הם "אופיום" וסם משכר. אבל לאט לאט חברו לתא משכנע  אותו שאדם במצבם צריך לחיות בזכרונות ובדמיונות, כי חיים רק במציאות ידכאו אותו למוות.

פתאום היה לי ברור כיצד אנחם את ידידי. קמתי ממושבי וצעדתי לחדרו. חיים כבר ישב על מיטתו, וקידמני בחיוך סרקסטי במקצת: "נו, יש לך רצפט איך להרים את מצב הרוח המזופת שלי?". אמרתי לו: "חיים מה דעתך לספר לי זכרון יפה שיש לך? אולי תקופה יפה בחייך?" חיים הסתכל עלי בספקנות, חייך, וראיתי שהוא מחפש בזכרונותיו משהו אופטימי. לבסוף אמר: "התקופה הכי יפה בחיי הייתה תקופת הבריחה מהשבי הגרמני. חוויתי אז חוויה של חופש אמיתי. חופש מאילוצים חיצוניים אחרי שנתיים של חיי שבוי, וגם חופש מאתגרים ורדיפה אחרי הישגים, התחיבויות ושאר דברים שכובלים אותנו בחיים הרגילים.

הייתי שנתיים במחנות שבויים, אחרי שנפלתי בשבי בטוברוק שבלוב, במלחמת העולם השנייה. המלחמה קרבה אל סופה, ואנחנו ישבנו עדיין במחנה שבויים גרמני בצפון איטליה. הגרמנים הביאו אותנו לרכבת שהייתה אמורה לקחת אותנו לתוככי גרמניה. אני וחברי הבחנו שהדלת של קרון הרכבת אינה סגורה כהלכה. ברגע שהרכבת החלה לנוע קפצנו מהרכבת. שאר האסירים הביטו עלינו אך לא העזו לעשות כמונו. בשביל לברוח היה צריך אומץ. חצי שנה לפני – גם כן הייתה לי הזדמנות לברוח, אך החלטתי לוותר עליה, בגלל השמועות על הרעב השורר באיטליה. אח"כ כעסתי על עצמי, כי רבים מחברי כן ניצלו את ההזדמנות וברחו. עכשיו חשתי כי הצלתי את כבודי.

רצנו שני קילומטר בחושך, עד לכפר האיטלקי הקרוב. האזור היה עדיין נתון בשליטת הגרמנים, אבל ידענו משומרינו האיטלקים כי העם שונא את הגרמנים. בעל הבית ואשתו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם השכיבו אותנו לישון באסם, ואנחנו ישנו שינה עמוקה עד שקרני השמש האירו אותנו. הבחנו שבתו הקטנה של האיכר שומרת עלינו ורצה לקרוא לאביה.

האיכר נכנס לאסם, ואמר לנו שכדאי לנו להיות זהירים . הפשיסטים אמנם הובסו, אך הגרמנים עדיין שולטים באיזור, למרות שהם כמעט לא מגיעים כבר לכפרים. הוא הביא לנו בגדים אחרים, והזמין אותנו לארוחת בוקר עם אשתו. ארוחת הבוקר הייתה טעימה ומשביעה. שונה לגמרי מהתפריט של המחנה. שתי בנותיו היפות של האיכר הגישו לנו את האוכל, תוך כדי צחקוקים, וגם זה תרם לתיאבון שלנו.

נפרדנו מהאיכר והתחלנו לצעוד דרומה לעבר הקווים של בעלות הברית, לפי מפה שנתן לנו האיכר. הלכנו ביערות ובשדות. לפעמים נכנסנו לכפרים וביקשנו אוכל. בטוסקנה ובכל מקום קיבלו אותנו בכבוד רב כלוחמים בפשיסטים, אבל רוב הזמן היינו רעבים, וגם די מתוחים, מפחד פגישה אפשרית עם הגרמנים.

היה מזג אוויר נעים, סוף הקיץ של טוסקנה. הלכנו 6 חודשים ברגל על פני הנופים  ההרריים המיוערים והמקסימים של טוסקנה. כל הזמן הלכנו ברגל, כי רצינו להתרחק מהכבישים הראשיים בהם עוד נסעו גרמנים. החיים  האלו בטבע ללא אילוצים, ללא הוראות, ללא אמביציות, ללא קריירה, ללא בחורות, גרמו לי להרגשת חופש, שחרור ושלווה פנימית, שלא חוויתי שוב בחיים.

אם קראת פעם את "מלחמה ושלום" של טולסטוי, שם הוא מתאר חוויה כזו שעובר גיבורו של הספר, הרוזן פייר. פייר שכל חייו היה בעל אחוזות עשיר, עם המון התחייבויות חברתיות, לצד חיפושים רוחניים, מוצא עצמו בשבי של הצרפתים. הצרפתים הנסוגים לוקחים אותו עימם עם עוד שבויים ויוצאים עימם למסע שנמשך חודשים, עד לשחרורם. במסע הזה, בטבע, ביערות, כאשר הוא משוחרר מחייו הרגילים, חווה פייר חוויה של חופש שאותו הוא לא ישכח כל חייו, אך לעולם לא יצליח לשחזר אותה או לחוש אותו שוב, כאשר הוא חוזר לחייו הרגילים.

כך קרה גם לי. החיים האלו בטבע, ללא התחייבויות, ללא ויכוחים פוליטיים, ללא תוכניות לעתיד, היו התקופה המאושרת בחיי. בסוף הגענו לקווים של כוחותינו, ושם נגמר "החופש הגדול". שוב פקודות, שוב טפסים שקובעים את חייך, שוב התלבטויות מה אני עושה עם חיי, לחצים של אבא ואמא – החיים הרגילים.

הסתכלתי על חיים, ראיתי שפניו זוהרות, וחשבתי – ניצחתי את קוהלת. לא הכל "הבל הבלים".