שרשה לה פאם

שרשה לה פאם (חפש את האשה)

לאחר הסיפור היפה על הבריחה בטוסקנה שבאיטליה, חיים נאנח ואמר לי, לא הכל היה כל כך זוהר בנדודים שלנו בטוסקנה. ואז הוא סיפר לי סיפור שהעיק על ליבו גם לאחר 50 שנה. הוא סיפר לי בפעם המי יודע כמה כיצד קפץ מקרון נוסע ברכבת שהייתה אמורה להסיע אותו ממחנה השבויים באיטליה לגרמניה. בשלב הזה של המלחמה כל השבויים ידעו מה הגרמנים עושים ליהודים בגרמניה.

בניגוד לגירסה  הקודמת שלו, הפעם הוא סיפר לי כי השבוי השני שקפץ יחד איתו מהקרון, לא היה  חברו הטוב, אלא בחור שהוא לא הכירו. שאלתי את חיים: "האם אתה זוכר את שמו?" חיים ענה כי למרות שהם היו ביחד חמישה חודשים הוא לא זוכר את שמו של  הבחור, וגם כאשר הם שהו ביחד הוא לא ידע את שמו. זה נשמע קצת מוזר בעיני, ושאלתי אותו, כיצד זה יכול להיות?

חיים הסביר לי כי הם מאד חששו שהגרמנים ששלטו בשטחים אותם הם עברו בבריחתם לעבר בנות הברית בדרום איטליה, יתפסו אותם ויחזירו אותם לשבי. כדי להקדים תרופה למצב כזה, ולחקירות שמן הסתם יתלוו אליו הם החליטו לא לגלות זה לזה את שמם, ובכלל, למעט בשיחות זה עם זה ככל האפשר, ולדעת זה על זה כמה שפחות. כך קרה  לדבריו שהוא לא זכר את שמו של השבוי שעמו העביר חמישה חודשי בריחה. הוא ידע שהבחור הזה מאנגליה ודבר לא  יותר. הסיפור הזה נראה לי מוזר, וחשבתי בליבי כי בודאי ישנה סיבה נוספת מדוע חיים לא זוכר את שמו של הבחור עימו בילה חמישה חודשים.

חיים, שלט בשפה האיטלקית לאחר חודשי השבי הארוכים במחנה השבויים והבחור השני לא ידע בכלל איטלקית. לכן, חיים היה זה שקיים את הקשר עם אנשי הכפר הסמוך לחורבה שבה הם גרו. חיים הכיר בכפר משפחה אחת סימפטית במיוחד. אחת מבנות המשפחה מצאה חן בעיניו ונוצר ביניהם קשר.

במשך היום חיים והשבוי השני היו הולכים להרים, כדי שהגרמנים לא יאתרו את מקום מגוריהם ומחשש להסגרה, ושם נשארו עד הערב. בערב חזרו לחורבה, ושם חיכו להם שתי אחיות מאותה משפחה איתה נוצר קשר. אחת – ילדה קטנה והשנייה, נערה כבת 18, מריה היה שמה, שלמעשה חיכתה לחיים ולא הקדישה כלל תשומת לב לבחור השני.

בד"כ לאחר שאכלו והילדה אספה את הכלים וחיכתה לאחותה. מריה וחיים היו שוכבים בשיחים שמאחורי החורבה ואחר-כך הבחורה ואחותה היו שבות אל הכפר. ערב אחד לאחר שהבחורה הסתלקה, פרץ בין חיים והבחור השני ריב קשה. הבחור השני טען כי ביקורי הנערה הזו מסכנים אותם, ומכפילים את הסיכויים שהם ייתפסו. חיים היה משוכנע כי הבחור פשוט מקנא בו. הוא הטיח את זה בפני הבחור הזה, וכינה אותו בשמות שונים – צבוע, מתחסד, פחדן – ובסוף הוא אמר לו קללה (bastard) שבעיני האנגלים היא קללה מאד חמורה.

הבחור השני נפגע קשות, והחל לארוז את חפציו. חיים שהבין כמה פגע בו, וכי עתה יישאר לבדו, החל להתנצל, אבל הבחור לא התרצה. לפני שהוא הסתלק מהחורבה, הוא הסתובב ואמר לחיים: "רציתי שתדע שאני הומוסכסואל, ומימי לא נגעתי באשה". חיים נשאר לבדו. הזכרונות על שיתוף הפעולה שלהם בחודשי הבריחה הציפוהו. חיים ידע כי לבד לא יוכל לשרוד את המסע הזה.

כעבור יום הגיעו הגרמנים לחורבה ותפסו את חיים. במשאית שהובילה אותם בחזרה למחנה השבויים בצפון הוא פגש בבחור השני. מבט אחד בפניו החבולות הספיק לו כדי לדעת שהלה הסגירו.

לאחר שחיים סיים את סיפורו נזכרתי, בימים הרחוקים לפני שפרשתי לגמלאות, כאשר הייתי מלמד את בני התשחורת בשיעורי הספרות כי "השורש של כל טרגדיה הוא תקלות בתקשורת".