ילד חוץ

ילד חוץ

גלש במורד הכביש המוביל אל הקיבוץ, ישוב במרומי הקבינה של המשאית הענקית עליה נהג כל היום, והביט אל קיבוצו הטובל בירק העצים.

החנה את המשאית במגרש החנייה, וקפץ על משטח הכורכר הקשה. מתח את גופו הגדול והשרירי, והביט על סביבותיו. רצה לפגוש מישהו, אך הדשאים היו ריקים מאדם. זאת הייתה השעה שהילדים מגיעים לבית ההורים והמשפחות מתכנסות למה שקרוי בשפת הקיבוץ "ארוחת ארבע".

אבל לו לא הייתה משפחה בקיבוץ. הוא היה "ילד חוץ", שנשאר בקיבוץ אחרי הצבא, ונחשב לעוף מוזר. משפחתו נשארה בארגנטינה, ובני הקיבוץ התרחקו ממנו. אף פעם לא הבין למה. לפעמים חשב שזה בגלל המבטא הארגנטינאי שלו, אבל במשך השנים הוא הבין שהוא שהגיע לארץ בגיל 16 פשוט שונה מבני הקיבוץ, ו-7 השנים שהוא חי כבר בקיבוץ לא טשטשו את ההבדל בינו לבינם.

החליט לעבור דרך חדר-האוכל, אולי ימצא מכתב בתאו. מבט אחד על התאים המסודרים לפי משפחות, הבהיר לו כי גם הפעם היא לא כתבה לו.

יצא מחדר-האוכל והחל לצעוד לעבר דירתו, על המדרכה בינות למדשאות הירוקות. התקרב לביתו והזין את עיניו בוורדים הפורחים בצבעי אדום, צהוב וורוד בגינה שלפני ביתו. קירב את אפו לפרח הורד הארגמני והתבשם מריחו. הוא אהב את דירת החדר שלו. את התקליטים שלו, את פינת הקפה שלו. את מבחר הספרים שלו, והיה טורח הרבה לשמור אותם נקיים ומסודרים.

את דלתו לא היה נועל, כי בקיבוץ לא היה נהוג לנעול את הדירות. והנה הבחין כי  דלת דירתו הקטנה אינה סגורה והתפלא כיצד קרה לו שהוא השאיר את דלת חדרו חצי פתוחה. פתאום ראה לתדהמתו חברה וותיקה עומדת בתוך ביתו, ומפשפשת בחפציו. שאל אותה: "מה את עושה פה?" היא הזדקפה הביטה ישר לתוך עיניו ואמרה: "לוועדת חברים הגיע מידע כי אתה מחזיק טלוויזיה פרטית בחדרך, בניגוד להחלטות הקיבוץ".

הוא גמגם "זאת הדירה שלי, איך נכנסת אליה?"

היא חייכה בזלזול ואמרה: "אתה יודע מה, הדירות בקיבוץ שייכות לקיבוץ ולא לחבר. לוועדת חברים מותר להיכנס לכל הדירות בקיבוץ."

הסתכל עליה ממרום קומתו וחשב לרגע לזרוק אותה בכוח מדירתו, אך במקום זאת הוא פלט: "אבל אין לי שום טלויזיה!"

הוותיקה שהייתה נמוכה ממנו בשני ראשים מדדה אותו בעיניה ואמרה לו: "הפעם אני מאמינה למילה שלך, ומפסיקה לחפש. אבל תדע לך שבוועדת חברים דיברנו עליך, והחלטנו שאתה לא מתאים לחיי קיבוץ". הוא שאל "למה?" והיא אמרה לו "תחשוב בעצמך". הסתובבה ויצאה בלי להוסיף מילה.

הוא התיישב על מיטתו, שתפסה את רוב חלל דירתו, הליט ראשו בידיו, ובכה.