הרוצח שטנגל

אביו היה שומר לילה, שטנגל תיאר אותו כחייל ביחידה נבחרת, הוא שלט במשפחתו ביד  ברזל,ילדותו של שטנגל לא היתה מאושרת.

בהיותו בן 15 היה לחניך במפעל טקסטיל עשה חיל ותוך 3 שנים היה לאורג מקצועי הצעיר ביותר באוסטריה, בהיותו בן 20 התמנה למנהל עבודה, 15 פועלים היו כפופים למרותו. בלילות נתן שיעורי נגינה, בסופי שבוע עסק בבניית סירת מפרש, לימים אמר לאשתו אלו היו השנים המאושרות ביותר

בשנת 1931 נמצא בפרשת דרכים, ראה סביבו פועלים בני 35         נראו לו עתה כקשישים, שאל את עצמו האם אני רוצה להמשיך עד סוף ימי במלאכת האריגה?

הוא הכיר את בתם של בעלי חנות תמרוקים, התאים לו מאד לשיפור מעמדו הכלכלי.

הוא ניסה להתקבל למשטרה, בחינות הכניסה היו קשות, עברו חודשים עד אשר קבל תשובה כי הוא התקבל. יאמר לימים תרגלו אותנו לחשוב  שכל בני האדם רעים, הוא החל בהכוונת תנועה, וכלה בפיזור הפגנות בכך הצטיין. כאשר פרצו קרבות איומים בלינץ, הקרב נמשך כ-12 שעות, זכה בציון לשבח וקבל מדליה מכסף.

שטנגל היה נאצי, השקפתו מסבירה את נכונותו להשתתף באורח פעיל בהשמדתם של מאות אלפים. את קשיחותו פיתח בהדרגה, סיפורו דומה לסיפורם של מפקדי ההשמדה  האחרים, הוא לא פעל כרובוט, וגם לא היה סדיסט, הוא ידע מה הוא עושה והאמין שזה הדבר הנכון.

בשנת 1934 נחשב לשוטר חרוץ, קבל צל"ש שני, הציבו אותו במחלקה הפוליטית של המשטרה החשאית, שטגל עבד בבגדים אזרחיים, היה זה צעד גדול בקריירה של פועל הטקסטיל לשעבר בן 27 היה בסוף אותה שנה התחתן.

לאחר מכן סופחה במשטרה החשאית למטה הגסטאפו בנינץ. היו לו סיבות רבות להיותו מרוצה, התגורר עם אשתו בדירה נאה עם גינה, לאחר אותה שנה נולדה בתם הבכורה בריגיטה, חייו היו מאושרים כפי שלא היו מעולם בבית הוריו.

שטגל אהב את עבודתו, קודם במהירות למעמד בכיר, הרבה יותר ממה שציפה לו בצעירותו.

בשנת 1940נקרא שטגל לברליו צו הקריאה היה חתום בידי היינריך הימלר, הוחלט להטיל עליו תפקיד קשה, הוסבר לו שבארצות הברית ובברית המועצות מקובל להמית חולי נפש , בעלי מומים, הסבירו שגם בגרמניה תוך זמן קצר יונהגו המתות חסד. מתוך התחשבות בציבור יחעשו זאת בהדרגה עד שהציבור יתרגל. המשימה הקשה החלה תחת מעטה של סודיות, לדבריו ניסה לדחות את התפקיד, קצין המשטרה היה אדיב, אמר שהוא מבין את תגובתו הראשונית, אמר גם שהטלת התפקיד עליו מעידה עד כמה סומכים הם עליו. הסכמתי מכמה סיבות, אמרו שהמתות חסד מקובלות בארה"ב וגם ברוסיה, הביצוע נעשה בידי רופאים ואחיות, על יד בדיקה מדוקדקת, התפקיד היה כרוך גם בקידום, המקום נקרא ארמון הרטהיים.

הכל התנהל בצורה חוקית, בהתאם לאתיקה הנאצית, מעורבותו היתה עקיפה, הוא לא הרג במו ידיו, היה אחראי על הבטחון. באוגוסט שנת 1941 הופסקו    המתות החסד בלחצן של הכנסיות ודעת הקהל. מעריכים די עד אז הומתו בין 80.000 ל-100.000 אלפי ילדים מפגרים, אסירים פוליטיים ופליליים הומוסקסואלים ויהודים.

באביב 1942  הועבר ללובלין, עבודתו בברטהיים הכשירה אותו מבחינה נפשית לתפקיד הבא להקים את מחנה סוביבור, לפני המחנה משמאל לכביש היתה תחנת רכבת, מצדו השני של הכביש היה בנין חד קומתי, הריח אפף את כל המקום, על גבעה עמד הממונה, הן היו מלאות בגוויות, למרגלותיו שוחות. למחרת היה וירת בסוביבור הוא בא כדי לנסות את אחד מתאי הגז החדשים, הוכנסו לתוכו 25 פועלים יהודים והומתו.

לאחר מחנה סוביבור, היה מפקדו של מחנה טרבלינקה, זה היה הרבה יותר גרוע מסוביבור, מה שראיתי שם היה הדבר הגרוע ביותר שראיתי אי פעם, היתה זו התופת של דנטה, נעשו שם סלקציות, אלפי גוויות מושלכות בכל מקום מרקיבות ומתפוררות.

כל מה שעשה שטנגל נועד כדי לקדם את האידאולוגיה שהאמין בה ואת מטרות המשטר ששירת מתוך הכרה.

בין אלו שהפעילו את המחנות היו אנשים בינוניים, עם אישיות רדודה, ללא דמיון ללא תעוזה וללא יוזמה. אך רב קציני האס.אס.  היו חיילים פוליטיים. שירותם הצבאי סיפק להם תעסוקה קריירה אורח חיים בטוי עצמי, הנאמנות השליחות והאתגר, כמעט לכל אחד מהם עיו מניעים אישיים ורגשיים שהבירו אותם אל התנועה והזינו את הזדהותם איתה.רב   המעורבים בהשמדת היהודים בלטו בקנאותם האידיאולוגית.

קשיחותו של שטנגל גברה מתפקיד לתפקיד, גם העמיקה את הזדהותו עם מה שעשה,  בנקודה מסויימת חדל לראות בהם בני אדם, זה הקל עליו לנהל את השמדתם, לא ראיתי בהם בני אדם אינדיוידואליים, רק מאסה ענקית, הריצו אותם עירומים קדימה ואחורה דרבנו אותם בשוטים, ביניו היו רק מטען.

שנים רבות לאחר מכן, כאשר התגורר בברזיל, נסע ברכבת ונזכר בטרבלינקה, ליד אחת התחנות היה בית מטבחיים לשחיטת בהמות, הבהמות נדחקו אל הגדר נעצו את מבטיהם בקרונות, כך נראו האנשים רגע לפני שדחפו אותם לקופסה.

ככל שגברה הברוטליות, אסירי המחנה איבדו צלם אנוש, בשלב מסויים, רצחו בני אדם במחנות, כשם שאנחנו מחסלים זבובים או פישפשי מיטה. הוא הסתגל לטרבלינקה כפי שהסתגל להרטהיים ולסוביבור.

ויזנטל עשה מאמצים ללכוד את שטנגל, ראה את שמו לראשונה בשנת 1948 ברשימת קצינים בכירים  באס. אס. שקבלו עיטורי כבוד, ויזנטל נקטנ באותה שיטה שסייעה לו למצוא את אייכמן, הואט עקב אחר אשתו.

בשנת 1959 שמע ויזנטל כי שטנגל נמצא בדמשק, מידענ זה לא היה נכון, משנת 1951 התגורר שטנגל עם משפחתו בברזזיל, אך את כתובתו המדוייקת הוא עדיין לא ידע.

יום אחד בא אל ויזנטל אדם שאמר ששירת בגסטפו, הם הפקירו אותנו אמר, רק הגדולים השטנגלים והאייכמנים קבלו את כל הסיוע ותעודות מזוייפות, ומי עוזר לאנשים כמוני? תמורת 25.000 דולר5 ימסור לו את כתובתו של שטנגל, לאחר מיקוח הסכים האיש לקבל 7.000 דולר, הם הגיעו למספר זה על יסוד מספר היהודים המשוער ששטנגל רצח ויזנטל טען שמאז חטיפת אייכמן ידע שטגל שגם יומו בא יבוא.

מאמציו של ויזנטל ללכוד את שטנגל, משקפים מאמץ בלשי, הינחה מימן ממקום שבתו בוינה באמצעות מכתבים מברקים שיחות טלפון ולבסוף גם באמצעות שליחה מיוחדת ששיגר לברזיל, התברר ששטנגל השתמש בשם הפרטי פאול. ויזנטל אמר לא רציתי לפעולבצינורות רשמיים אחרי הנסיון העגום    עם מנגלה ואחרים. פרודת המעצר שהיתה תלויה נגד שטנגל באוסטריה תורגמה בינתיים לפורטוגזית והועברה לשגריר אוסטריה בברזיל, משטרת ברזיל המתינה עד אחרי הקרנבל אך באמצע פברואר 1967 הציבה מעקב על ביתו של שטנגל.

כעבור שבועיים נעצר במבצע שבויים בדרמה גדולה 3 סוכני משטרה בלווית צלם עיתונות. התקשרו לבית החולים של סאן פאולו ועודיעו במפעלי פולקסוואגן למסור לשטנגל  שבתו נפגעה בתאונת דרכים כדאי שיבוא מיד, תוך חצי שעה הוא היה שם, זו היתה סנסציה עולמית, בישראל נמסר על כך בכותרות ראשיות.

במסגרת המעקב אחריו השתמש ויזנטל בכל הצינורות המקובלים בהגיעו לניויורק סייע לו פרסומו הרב להתקבל אצל הסנטור בוב קנדי, לדבריו זה צלצל מיד לשגריר ברזיל  ודרש את הסגרתו של שטגל.

משפטו נפתח במא5י 1970, כעבור חודשים אחדים נגזר עליו מאסר עולם,שנה לאחר מכן מת בכלא, ולכן יצא למעשה בעונש קל. ויזנטל לא היה מאוכזב, שטנגל היה אחד מפושעי המלחמה הגדולים, ואיש לא עשה יותר מויזנטל כדי לאתרו.