יחסו של הרב הירשנזון (הרח"ה) לבעיית האשה ביהדות זמננו
יחסו של הרח"ה לשאלת האשה ביהדות –חלק א'
מבוא
בחלק זה אטפל בשלושה נושאים: א. אעסוק ביחסו של הירשנזון לשאלת שוויון הערך של האשה בכלל ושל האשה היהודית בפרט. ב. ביחסו לזכות האשה ללימודים ולזכותה להשתתף בבחירות לאסיפה המחוקקת. ג. אתחקה אחר עקרונות הפסיקה והחידושים ההלכתיים של הרח"ה בהקשר של מעמד האשה. הרח"ה כפוסק הלכה לציבור דתי, היה צריך להראות שהוא מחדש את חידושיו על בסיס ההלכה, ולכן יש לעקוב אחר דרכי פסיקתו.
בעיית שיוויון האשה החלה להיות נושא מרכזי במדינות המערב בתקופת מלחה"ע הראשונה ולאחריה כאשר מדינות אלו החלו להעניק זכות בחירה לנשים. גם ברחוב היהודי החלה לנשב רוח של תמורה ותביעה לחינוך והשכלה יהודית וכללית לנשים. הרח"ה גילה סימפטיה לרעיון שיוויון האשה כבר בצעירותו בא"י, והיא התחזקה כשישב תקופה ארוכה בארה"ב. כאמור הרח"ה החל לעסוק בבעיית אי-שוויון האשה עוד בצעירותו[1], בימים שהוציא את כתב -העת "המסדרונה"[2]. בתקופה זו עסק בבעיית לימוד התורה לנשים במאמרו "כבוד נשים". בתקופות מאוחרות יותר עסק בזכות הבחירה לנשים, ובנוסף בנושאים רבים הקשורים לשוויון האשה ביהדות.
הבחנה בין המעמד המשפטי – החברתי והמעמד הדתי של האשה
הרח"ה גורס כי מבחינת החוק והמעמד המשפטי אין הבדל בין הגבר לאשה ביהדות. ההבדל הוא רק מהבחינה הדתית, באשר לכל אחד מהם עבודת האלוהים המיוחדת לו.[3]ההבדל ביניהם דומה להבדל שהיה בעבר בין כהן, לוי וישראלי. לכל אחד מהם היה תפקיד מיוחד בפולחן, אך הם היו כולם יהודים[4]. זוהי טענה מוזרה לדעתי כי הרי חלק נכבד מחייו של יהודי הוא חיי הדת. אם האשה אינה יכולה לעלות לתורה, אינה יכולה להיות רב, אינה יכולה להיות דיינית ופטורה מכל המצוות שהזמן גרמן –כיצד אפשר לדבר על שיוויון במצב כזה?
כאמור, לדעת הרח"ה, ההתבטאויות השליליות כלפי האשה, במדרש ובהלכה, אינן נובעות מגישתה העקרונית של ההלכה אל האשה, אלא מסיבות היסטוריות, כלומר ממעמדה הנמוך מבחינה סוציו-אקונומית בתקופה הפרה- מודרנית.
טענתו של הרח"ה בדבר שיוויון האשה, נשמעת לי פתלתלה מאד כאשר הוא טוען כי האשה נאמנה להעיד בבית הדין ממש כמו הגבר אלא שיש לעדות בבית הדין משמעות דתית, ולכן נשים אינן יכולות להעיד. הרי אלו התיקונים שמתבקשים בהלכה כדי להתאימה ל'חיים' לפי שיטתו. האשה פסולה לעדות לפי ההלכה (ראה באנציקלופדיה תלמודית כרך ב, אשה עמוד רמב טור 1) והרח"ה אינו מעז לערער על איסור זה. הוא מודע לכך שיש כאן בעיה מבחינת המודרנה. בעתיד, טוען הרח"ה, אם ממשלת המנדט תעמוד על כך, הוא אינו רואה כל מניעה שנשים יעידו מתוך קבלת העקרון של "דינא דמלכותא דינא". זוהי אחת מדרכי הפסיקה שלו[5]- עלינו להכנע בפני הנורמות של מדינות המערב. בהגנתו על איסור עדות האשה בבתי דין יהודיים הרח"ה מראה כי הוא לא השתחרר מעמדות הלכתיות המפלות את האשה. הרח"ה טוען כי אכן האשה אינה יכולה לעמוד במצבי לחץ, לכן חכמים אמרו כי "נשים דעתן קלה", וחכמים ראו בכך נטייה אישיותית שיש להתחשב בה, אך לדעתו אין כאן קביעה ערכית או אונטולוגית.[6]גם קביעה זו מוזרה כי הרי ברור שיש כאן קביעה אונטולוגית.
כעת נעבור למאבק הציבורי הראשון שניהל הרב בצעירותו בשאלת לימוד התורה לנשים .
שאלת לימוד תורה לנשים
האיסור וטעמו
הפסוק המצווה על לימוד תורה אומר: "ולִמדתם אתם את בניכם" (דברים י"א, יט). מכאן למדה הגמרא (קידושין כט ע"ב), שהאב מצֻוֶה ללמד את בנו, ולא את בתו; וכן גם היא אינה מצֻוָה ללמוד בעצמה. לעומת זאת במשנה מסכת סוטה טוען בן עזאי שחייב אדם ללמד את בתו תורה (אמנם בגלל טעם צדדי, ואף תמוה מעט) כדי שתדע את זכויותיה בפרשת סוטה; רבי אליעזר חולק עליו בתוקף, ולפי דעתו לא רק שאין אדם חייב ללמד בתו תורה, אלא שהדבר אסור: "רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תיפלוּת" (סוטה פ"ג מ"ד) .ובירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד(
הרמב"ם בפירוש המשניות ביאר שתיפלות היא "השווא ודברי ההבל". מפירוש רש"י, תוספות ועוד ראשונים (סוטה כא ע"ב) משתמע שתיפלות היא לשון תשמיש, זנות, ואמירתו של רבי אליעזר נשמעת חמורה הרבה יותר.
חכמי הדורות הציעו הסברים שונים לדבריו הקשים של רבי אליעזר. מדוע אדם שלימד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות? רש"י הסביר: "שמתוכה היא מבינה ערמומית, ועושה דבריה בהצנע" (רש"י, סוטה כא ע"ב, ד"ה כאילו). הרמב"ם נימק זאת אחרת:
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית... ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן" [7]
רש"י, שהבין ש"תיפלות" היא לשון תשמיש, ביאר שלימוד תורה עלול לפתוח בפני האישה אופקים חדשים של תחכום וערמומיות, שהיא עלולה להשתמש בהם לצורך זנות. הרמב"ם, שהבין ש"תיפלות" כוונתה לדברי הבאי והבל, פירש את הדברים באופן מתון יותר: החשש לפי דעתו הוא שנשים יזלזלו בלימוד התורה, ולא ינהגו בו בקדושה הראויה וברצינות הנדרשת[8]. רוב הפוסקים הכריעו כרבי אליעזר, ובולט ביניהם הרמב"ם, שלפסקיו הייתה השפעה רבה, כפי שעוד נראה. אמנם, היה גם מי שפסק כנגד רבי אליעזר, וכך כתב הריא"ז (רבי ישעיה בן אליה די טראני (נפטר ב-1280 לערך(: "אע"פ שאין האשה מצווה על תלמוד תורה... אם רוצה ללמדה - הרשות בידה". מהמשך דבריו ברור שפסק כבן עזאי, כנגד רבי אליעזר. אך, כאמור, אין זו הדעה המקובלת.[9]
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
הרמב"ם, כאמור, פסק כרבי אליעזר, אך הוסיף אבחנה, שאינה מופיעה במשנה:
"אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא. ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה - אינו כמלמדה תפלות" (שם.)
מניין למד הרמב"ם את האבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה? הב"ח (רבי יואל סירקיש נולד בשנת 1561 בלובלין (הציע שהרמב"ם נסמך כאן על דבריו של רבי אלעזר בן עזריה:
"'הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף' - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"ב).
דעת הרח"ה
הרח"ה פותח את דיונו בסוגייה זו בהתמודדות עם ההקשר של המשנה הידועה הנ"ל, המובאת בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ עמוד א:
המשנה אומרת כי על האשה לדעת את זכיותיה לנוכח טקס הסוטה:" אם יש לה זכות היתה תולה לה. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים. מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. ר"א אומר: כל המלמד בתו תורה - (כאילו) לומדה תפלות. ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות. הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין - הרי אלו מבלי עולם."
הרח"ה נאחז בכך שיש כאן מחלוקת בין עמדת בין בן-עזאי לעמדת ר' אליעזר[10]. עמדת בן-עזאי גורסת כי יש ללמד את הבנות תורה (אם כי לא ברור האם התכוון לכל התורה או רק לפרשה זו), ואילו עמדת ר' אליעזר שוללת מכל וכל את לימוד התורה ואפילו משווה אותו ללימוד זנות (תפלות = זנות)[11]. לדעת הרח"ה ההלכה שנפסקה היא לפי בן-עזאי. הוא מצביע על כך שבירושלמי (חגיגה, פ"א, ה"א) מובאים דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "הואיל והאנשים באו ללמוד והנשים לשמוע, הטף למה באו? אלא ליתן שכר למביאיהן". הוא גם מצביע על כך כי הרמב"ם לא התנגד ללימוד מקרא לבנות.
עניין זה מפנה אותנו לנקודה חשובה בשיטתו ההלכתית של הרח"ה: הרח"ה מוכיח את הכיוון הפרשני שלו ואת חידושיו בעזרת המחלוקות של חכמי המשנה והתלמוד.
הרח"ה מאד מודע לשיטתו המחפשת את המחלוקות:
"אנכי לא חפצתי להעלות ארוכה למחלוקות חכמים לשם שמים...אמנם מה שכבודו חושב לרפא את שבר המחלוקת, זאת לא מחשבתי ולא דעתי. כי לדעתי המחלוקת בתורה היא בעצמה תורה ולא צריכה לרפואה"[12]. הרח"ה מוסיף כי המחלוקות מאפשרות לפוסקים בכל דור לפסוק ולחדש. אין להחליט לפי "רוב דעות" של הפוסקים בדורות קודמים, ולנסות ל"רפא" את המחלוקת באמצעים טכניים.
הרח"ה מנסה לצמצם את המחלוקת בין בן-עזאי לר' אליעזר באומרו כי המחלוקת הייתה על השאלה האם נשים צריכות ללמוד בנוסף על המקרא גם תורה שבעל-פה. הרח"ה טוען שמצוות תלמוד תורה שבע"פ חלה על גברים בלבד. לעומת זה מצוות לימוד התורה חלה על גברים ונשים כאחד. הוא טוען כי יש לחנך את הבנים והבנות: "על ברכי הדת לידע לאומיותם ואמונתם ומה היהדות דורשת מאתם, את אלה אנו מחוייבים לחנך את בנינו ובנותינו אין הפרש בין איש לאשה"[13]. הוא מבדיל בין עניין זה לבין "תלמוד תורה" (תורה שבע"פ) "שאינו שייך לנשים כלל...וכבר הורה הניסיון שהנשים אשר לקח אוזנם רק שמץ מלימוד זה שאינו חלקם ... ונתקלקלו הרבה [מהנשים] מפני הערמומיות והצביעות והגאות אשר נכנסו בליבם, ואם מעט אשר נכנסו בשלום ויצאו בשלום אין למדין מן הפרט כי רובן נתקלקלו...ועלולים לזה כל בעלי המדמה ומהירי ההתפעלות אשר ראש לראשם הם הנשים"[14]. נראה כי גם הרח"ה חושב כי יש הבדל אונטולוגי בין האשה לגבר, וגם הוא נוקט לפעמים עמדות שוביניסטיות.
מדוע לא הצליח הרח"ה לפרוץ את איסורי קודמיו הפוסקים בהלכה ולפרוץ את הדרך לנשים ללמוד תורה כמו הגברים? מדוע הוא אומר דברים הקובעים נחיתות אונטולוגית של האשה? לדעת זוהר הפחתת ערך זו של האשה מפתיעה ואני כמובן מסכים אתו. מבחינת הפתיחות שלו למודרנה זה מאכזב. לדעתי אין לשכוח כי הרח"ה הוא רב בחברה אורתודוכסית, שאינו יכול לדחות לגמרי את העמדות של המסורת בגנות האשה[15]. הרח"ה מציג בד"כ את ההבדל בין הנשים לגברים כהבדל דתי בלבד, ולא כהבדל אונטולוגי, אך לפעמים מתגנבת לו אמירה וגישה שוביניסטית. יש לציין כי שביד לא הבחין בהפחתת ערך זו בכותבו: "אף שאין עליה מצוות תלמוד תורה, מכל מקום ברור שהבנות זכאיות וראויות לחינוך מפתח ומקדם שיאפשר להם למלא את כל תפקידיהן במשפחה ובחברה" [16].
נראה לי כי ניתן למצוא את הסיבה העיקרית לכך שהרח"ה נרתע מפני הזכות ללימוד תושב"ע לנשים, במאמרו של נבון[17], הסוקר את התפתחות הפסיקה על לימוד נשים לאורך הדורות, נבון מראה כי עד לימינו לא היה אף פוסק שהתיר לימוד תושב"ע לנשים. אם נסקור את הפסיקה בנושא זה נראה כי כל הפוסקים התנגדו ללימוד נשים את התושב"ע: הרמב"ם, ספר חסידים, המהר"ל, בעל שו"ת בית הלוי, הרש"ר המתקדם יחסית, והחפץ חיים. הנימוק של כולם הוא שהאשה שונה שוני אונטולוגי מהגבר ולימודים כאלה רק ישחיתו אותה.
בזמננו נמצא רבנים כמו הרב ליכטנשטיין[18] ואחרים המתירים לימוד תושב"ע לנשים ואף חושבים כי הוא מרכיב חיוני בחינוכם, אם כי גם הם לא השתחררו לגמרי מן ההבדלה האונטולוגית בין נשים לגברים:[19]וכך כותב הרב ליכטנשטייין:
"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב) שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה'בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אני גם לא משוכנע שרצוי ללחוץ על בת ללמוד גמרא בצורה כל כך אינטנסיבית. בהלכה בכל זאת יש הבדל בין מקום האיש ובין מקום האשה בנושא זה, ובסופו של דבר התפקוד בחיים שונה. אבל אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו ולהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי, וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".
מכל מקום היום אלפי נשים דתיות בישראל לומדות ומלמדות תושב"ע. באולפנות מסויימות הבנות נגשות לבחינת הבגרות בתושב"ע אפילו ברמה של 5 יחידות.
כאמור הגעתי למסקנה, כי הרח"ה משלא מצא כל פסיקה שתתמוך בהיתר לימוד תושב"ע לנשים, "נעצר" ולא ניסה לפרוץ את "המשוכה" של לימוד תושב"ע לנשים. לדעתי, הרח"ה היה קודם כל איש ההלכה והמסורת, לפני היותו איש המודרנה .
יש לציין כי למרות "הנסיגה" הזו, הרח"ה סבר כי "האשה ראויה לבחור ולהיבחר ולהתמנות לתפקידים של מנהיגות חברתית ומדינית"[20]בניגוד למקובל בחברה הדתית של זמנו. קביעות אלו מביאות אותנו לנושא הבא הקשור למעמד האשה – מאבקו של רח"ה בעד מתן זכות בחירה "אקטיבית ופסיבית" לנשים, בעד השתתפות הנשים הדתיות בבחירות ל"כנסת ישראל" לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים.
[1] זוהר, עמ' 197 - 235
[2] המסדרונה ח"ב, עמ' רפ"ט ואילך
[3] כך הוא טוען גם לגבי הנכרי: הוא שווה לישראלי מבחינת מעמדו המשפטי, וההבדלים ביניהם הם רק על בסיס דתי. (זוהר, עמ' 226). השקפה דומה לגבי מעמד האשה, מצאנו אצל לייבוביץ, שחשב את עצמו לחלק מהמודרנה (ראה, שגיא, מ"ליבוביץ: הגות יהודית לנוכח המודרנה", עמ' 162). גם ליבוביץ סבור כי אין לבטל את האיסור על הנשים לקיים את המצוות הדתיות המוטלות על הגבר כגון ציצית, תפיל&
יחסו של הרב הירשנזון למעמד האשה ביהדות ימינו