דיון פילוסופי על האמונה בטוב

ללא אמונה בטוב אין לנו תקווה

קטע פילוסופי:

על סיפורי האחרון, (סיפור מלפני שנה) על ה"איש העצוב" כתבה לי אחת החברות בבלוג את הדברים האלו:

"אולי האדם אינו יודע מדוע הוא עצוב...זה ענין שלא יכול להפתר על ידי שכנוע לוגי.".

רציתי לפתח דיון חצי-פילוסופי על הנושא הזה, שנוגע בדברים שאני מאמין בהם.

לדעתי רק בזכות האמונה אפשר לצאת מבעיות נפשיות. אדם שאינו מאמין בתבונה, בתבונה של עצמו (כמו האמירה "אולי הוא אינו יודע מדוע הוא עצוב") לא יוכל לעולם למצוא את דרכו החוצה מהדכאון. קרובה אליה היא האמירה הבאה: "זה עניין שלא יכול להפתר ע"י שכנוע לוגי". אדם שאומר לעצמו כך, לא מאמין בכוחותיו השכליים, לא מאמין ביכולת של דיאלוג ושל טיפול שאינו טיפול כימי.

ויקטור פרנקל, שכתב את הספר "האדם מחפש משמעות", וייסד את אסכולת "הלוגותרפיה סבר כי אדם שמוצא משמעות בסבלו, יכול לצאת ממצבי דכאון.

אוסיף עוד "קומה" לדיון:

אני סבור כי מאד חשוב שהאדם יסגל לעצמו מנטליות של "אמונה בטוב" לעומת מנטליות של "ספק בטוב". האמונה בטוב נפרטת אצלי לפרוטות קטנות שאיני מזלזל באף אחת מהן, כי הן בונות אצלי את התודעה שאני אדם טוב (זה רק משל, זה לא אמור דווקא עלי): חשוב לי להיות אבא טוב, בן טוב, פועל טוב, חבר טוב, אדם ישר, מורה טוב וכו'; אגב סוקרטס התלבט רבות עם הגדרת הטוב, בלשונו הגדרת "הסגולה הטובה. לדעתי ההגדרה פשוטה: טוב הוא פעולה או התנהגות שמיטיבה עם הזולת.

אדם שמאמין בהגדרת הטוב הנ"ל יגייס מתוכו כוחות נפש להיות אדם כזה, אפילו אם קשה לו. אדם שמטיל "ספק" בכל הערכים הללו, בבוא משבר יתדרדר מטה מטה, וייהפך לחולה כרוני. חשוב גם שהאדם יאמין בעצמו שהוא מסוגל להבין את עצמו ולהשיג את ערכיו. האדם שמטיל ספק לא יגיע רחוק.

בסיכום, ללא אמונה בטוב, אין לנו תקווה. זוהי האמונה שלי, והיא נותנת לי כוח להתמודד עם החיים, שהם אף פעם לא קלים.

מותר להתווכח איתי, אל תהססו אם דברי אינם נראים לכם...