המאבק על זכות בחירה לנשים
המאבק על זכות להצביע בבחירות הכלליות
רקע כללי
נשים יהודיות בארץ ישראל נלחמו על זכותן לבחור ולהיבחר לאחר שזכות זו נשללה מהם ב-1903, ושוב מאז שהחלו הדיונים על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ לאחר הכיבוש הבריטי ותחילת המנדט. בשנת 1919 הוקמה התאחדות נשים עבריות לשיווין זכויות בא"י על ידי שרה עזריהו, רוזה וולט שטראוס ואחרות, שנלחמו בחירוף נפש על זכותן להשתתף בחיים הציבוריים. המאבק הסתיים בהצלחה בשנת 1926, בהחלטה של "אסיפת הנבחרים" על שיוויון זכויות מוחלט לנשי ישראל[1], והוא הגורם העיקרי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם הקמת המדינה.
הבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920. התעורר פולמוס קשה בין הציבור החילוני בארץ, לבין הציבור החרדי והדתי, על מתן זכות בחירה לנשים, דבר שבעיני החרדים היה סמל למעבר לאורח חיים חילוני. רוב הרבנים האורתודוקסים בארץ ובתפוצות, כולל רבני הציונות הדתית, שללו את השתתפות הנשים בכלל והנשים הדתיות בפרט, בבחירות. התעורר פולמוס רבני בשאלה האם הצבעת נשים מותרת או אסורה. בעוד הרב קוק סבר שהדבר אסור, סבר הרב עוזיאל כי הדבר מותר[2]. נימוקיו של הרב קוק בדבר האיסור היו כי בהסתמך על התפיסה הנפוצה ביהדות הדתית: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים, פרק מ"ה, י"ד). נשים, בהתאם לאופיין, אינן צריכות לעסוק בפעילות ציבורית (על עמדתו ראה להלן). הרח"ה היה אחד הרבנים הבודדים שהשמיע קולו בגלוי בעד זכות הבחירה לנשים.
מה היו העקרונות שהנחו את הרח"ה במאבקו על זכות הבחירה לנשים בפרט ובפסיקתו בכלל?
היענות לצו "החיים" ורוח הזמן, ההסתמכות על ערכים חוץ-הלכתיים.
כאמור לעיל הרח"ה היה ער ל"רוח הזמן" למה שהוא מכנה צו "החיים". הוא היה מודע להתפתחויות בנושא זכויות האשה במדינות המערב. בארה"ב בחלק מהמדינות הוענקה זכות בחירה לנשים כבר ב-1869; ברוסיה – 1917; באנגליה ב-1918; בגרמניה ב-1919. לדעתו על היהדות ללכת בעקבות מדינות מתקדמותת אלו. מעמדה הנחות של האשה ביהדות נובע מסיבות סוציו-אקנומיות, סיבות היסטוריות ולא גישה עקרונית של ההלכה.
בדיון של הרח"ה במעמד הנשים בא לידי ביטוי פתיחותו כלפי ערכים חוץ-הלכתיים. בכך הוא שונה אפילו מהאגף המהפכני בציונות הדתית – הפועל הצעיר" "הקיבוץ הדתי". הם לא הכירו בערכים מחוץ לתורה, וגם אם אמצו ערכים כאלה הם התאמצו להוכיח כי אלה ערכים השאובים מהתורה, וע"י כך נשלל ערכו של "החוץ". הציונות הדתית פיתחה תודעה שהאתוס התרבותי שלה ממוקד בתחיית העבר. היא פיתחה תודעה המכחישה את החידוש, ומשקמת את הפוטנציאל הגנוז במסורת. ע"י כך היא פיתחה תודעה שמרנית בלתי מודרנית. הרח"ה לפעמים לא היה רחוק מהציונות הדתית, וזאת אחת הדוגמאות לסתירות שבמשנתו:
"כי המעמיק חקר ביסודי הלכות התורה, בהגיון ישר, בלי הזיה ונטייה אל ההרגל, ימצא את חוקותיה צדיקים ואין בהם דבר להפריע את דרכי החיים הטבעיים..."[3] .
מצד שני בנכונותו לאמץ ערכים מטא- הלכתיים, ניתן לומר כי דרכו של הרח"ה הייתה שונה במידה רבה מדרכה הרעיונית של הציונות הדתית. הרח"ה אמנם לא התייחס בצורה שיטתית לבעיית המודרנה והמסורת, עם זאת הגותו היא הגות המאמצת את המודרנה. בסוגיות רבות אימץ עקרונות מודרניים, ונתן להם פומבי, בעוד רבים מהוגי הציונות הדתית הכחישו מימדים מודרניים בהגותם . אמנם, בפועל גם הוא חיפש תמיד הצדקות לחידושיו במסורת.
הרח"ה מבטא בנושא מעמד הנשים את דבקותו בערך השיוויון שהוא ערך דימוקרטי חשוב, ובמידה רבה מטא-הלכתי. הערך הזה קיבל את ביטוי הבולט בתקופת "הנאורות" ובתקופת "המהפכה הצרפתית הגדולה" ("כל בני האדם נולדים שווים ובני חורין" בהצהרת זכויות האדם מ-1789). הערך הזה התנגש בהלכה, כי לפחות על פניה יש בה העדפה לישראלי ע"פ הנכרי, לגבר ע"פ האשה ועוד, ולכן ניתן לומר כי ערך השיוויון המלא בין בני אדם הוא ערך חוץ-הלכתי .
הדיון ההילכתי
הרח"ה טען שהשאלה באיזו מידה אשה זכאית לשאת משרה, כמעט שלא נידונה ולא קיבלה ביטוי עקרוני של ההלכה אצל חז"ל.
לדעת הרח"ה אשה כשרה להיות דיינית כפי שראינו במקרה של דבורה הנביאה, והוא דחה את דעתו של הרב יעקב לעווינהזהאן, שלפיה מינויה של דבורה היה בבחינת "הוראת שעה" בלבד.[4] לדעתו התלמוד אף הוא מתיר מינוי אשה לדיינת (מסכת נידה, נ, ע"ב), (קביעה זו סותרת קביעה אחרת שלו על איסור לימוד תושב"ע לנשים).
המכשול העיקרי שעמד לפניו היה אותו קטע ב'ספרי', דברים, שופטים קנ"ז, שם נכתב "שום תשום עליך מלך...מלך ולא אשה". הרמב"ם אימץ פסיקה זו והרחיב אותה לאיסור למנות אשה לכל משרה ציבורית: "אין מעמידים אשה במלכים, שנאמר מלך ולא מלכה וכן בכל משימות בישראל, אין ממנים בהם אלא איש ולא אשה, מכאן שאין ממנים פרנסה על הציבור" (הלכות מלכים, פרק א).
לדעת הרח"ה הרמב"ם טעה בהבנת 'הספרי' ובייחוד טעה כשצירף לדברי הספרי את הגמרא במסכת יבמות מה, ע"ב: "מקרב אחיך תשים לך מלך, כל משימות שאתה משים יהיו מקרב אחיך", ומכאן למד הרמב"ם: "וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש".
שוב אנו רואים את דרכו של הרח"ה בויכוח הלכתי. ראשית הדיון אצלו הוא ויכוח הלכתי מעמיק המחפש את הסתירות בהלכה המקובלת. שנית הוא אינו מהסס לחלוק על פסיקת גדולים בתורה כגון הרמב"ם, או הרב קוק.
ויכוח גדול היה לו עם הרב ריטר[5], רבה הראשי של יהדות הולנד. הלה טען כי מכיוון שהנשים אינן נמנות בכל המניינים שבתורה שמונים את "עדת ישראל", "פקודי ישראל", אלא רק את הגברים, זאת היא עדות לכך שרק לגברים ניתנה זכות בחירה. הרח"ה מעלה את הטיעון הסוצוי-אקונומי: הסיבה שהנשים לא נמנו במפקדים היא שברובם היו לצרכי צבא, וגם בגללם מעמדן הנמוך באותה תקופה, ואין לה קשר לעמדת ההלכה העקרונית. מבחינת התורה האשה נחשבת לחלק אורגאני מקהל עדת ישראל. ההבדלים הם רק במעמד הדתי, כמו ההבדל בין כהן לוי וישראל.[6]
"אין למדין להלכה מן המצבים הקדמונים"
הרח"ה טוען כי יש להבדיל בין המצב הריאלי של האשה, או מצבה בתקופות קדומות לבין העמדה העקרונית של ההלכה ביחס אליה. הרח"ה טוען שבתקופות מסויימות ההלכה מתאימה את עצמה למציאות, אך יש לחשוף את השיקולים שהנחו את החכמים בזמנים קדומים, ולחפש בהלכה את העקרון הבסיסי שלה ומתוכו לעשות את השינוי . השינוי בהלכה יבוא לדעתו גם בעקבות השינוי החברתי הכללי.
קטע המבליט את עמדותיו הנ"ל אנו מוצאים ב"מלכי בקודש, ח"ב, עמ' 192: "כל כוח לאנשים על הנשים בימים קדמונים היה מסבת המצב העקינומי ומסיבת מצב המוסרי אשר חשבו אז כי יתכן דת בלתי מוסר, כדתי האלילים השונים...ודת עם מוסר יחד היא דת תורתנו הקדושה...ואין למדים להלכה המצבים הקדמונים". בהמשך הוא סותר את עצמו ואומר כי כוונתו היא שאין ללמוד מהמנהג הקדום, אך אם התורה הורתה כך או חז"ל הורו כך יש ללמוד מהם. הרעיון שלו כאן מזדהה עם רעיונות הציונות הדתית הטוענת שאינה מחדשת מאומה, אלא היא חושפת את היסודות הלטנטיים של היהדות שטושטשו מסיבות היסטוריות. הרח"ה מתאמץ להוכיח שרבים ממנהגי ישראל (למשל אי-לימוד הבת, או פסילת נשים להוראה, ראה בהמשך) אינם נובעים מהבנה נכונה של ההלכה הקדומה, אלא מ"מנהגים" תלויי נסיבות חברתיות וכלכליות. הרח"ה גם מעז לצאת בפסיקותיו כנגד גדולי החכמים בדורות הקודמים, כדוגמת רש"י והרמב"ם.
שיקולים פרגמטיים
הרח"ה ראה בהתנגדות החרדים לבחירת נשים הד להתנגדותם לציונים ולכל דבר חדש. הוא ניסה לשכנע אותם כי ע"י הימנעות הנשים הדתיות מהבחירות הם מחלישים עוד יותר את כוחם ואת יכולתם להשפיע על עיצוב הבית הלאומי ברוח ההלכה: "לו חכמי ורבני ישראל היו לוקחים תכף בהיוולד הרעיון הציוני חלק אקטיבי בו, אז הייתה באמת א"י לעם ישראל עפ"י תורת משה...וכן הוא הדבר בדבר הבחירות: לו לקחנו חלק בהבחירות אזי היה בלי ספק הועד הלאומי רובו מורכב מיראים, והיה נתקן הרבה דברים לטובת היהדות"[7].
נימוק נוסף עליו מצביע הרח"ה הינו ההבנה וההכרה שבסופו של דבר המציאות (או בלשון ההלכה – "המנהג") היא שתכריע. באותו זמן בריטניה קיבלה את המנדט על א"י והיה לו ברור כי היא תנהיג פה בחירות כלליות, לפי חוקי בריטניה. הרח"ה הזהיר מפני מצב אבסורדי שיווצר בארץ, בו נשים מוסלמיות ונוצריות משתתפות בבחירות, והנשים היהודיות מחרימות אותן. הרח"ה כותב "המנהג הוא עתה רוח הדמוקרטיה והציוויליזציה[8], כלומר רוח הזמן, וה"מנהג" הוא עתה להעניק שוויון זכויות גם לנשים וגם לכל העמים. אין לראות ב"מנהג" דבר המנוגד להלכה. לפי דעת הרח"ה המנהג הוא הפוסק והמכריע בין חילוקי דעות של חכמי ההלכה, ולכן נאמר בתלמוד (ברכות, מ"ה, ע"א): "פוק חזי מאי עמא דבר (=צא וראה מה נוהג העם).[9]
הויכוח של הרח"ה עם הראי"ה בנושא בחירת נשים (להלן הרב קוק)
הרב קוק היה ממובילי המאבק כנגד זכות הבחירה לנשים[10], והרח"ה ניהל אתו חליפת מכתבים ארוכה בעניין זה. הויכוח שלהם מבליט את ייחודיותה של עמדת הרח"ה בשאלות שוויון הנשים.
עמדתו של הרב קוק: עמדתו של הרב קוק הייתה מחמירה מאד והתקרבה לעמדתם של הקיצוניים בישוב הישן, לאכזבתם של אנשי "המזרחי" שחשבו שהוא ינקוט בעמדה מפשרת.[11]
במכתבו להנהגת המזרחי על עמדתו דן הראי"ה בנושא משלוש בחינות:
מבחינת הדין, אם הדבר מותר או אסור.
מבחינת טובת הכלל: האם תצמח מכך טובה לישראל.
מבחינת הכרתנו המוסרית והאידיאל המוסרי שלנו.[12]
תשובותיו לשאלות אלו:
מבחינת הדין, האיסור לשתף נשים בבחירות מבוסס לדעתו על שני עקרונות הלכתיים: "בתנ"ך, בהלכה ובאגדה, הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הציבור הקבועה מוטלת היא על הגברים, שהאיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש (יבמות ס"ה, ע"ב)...וכל כבודה הוא פנימה"[13]
העקרון השני, הוא חובת ההפרדה בין גברים לנשים, שהיא "כחוט החורז את התורה" והבחירות לאסיפת המחוקקים יפגעו בעקרון זה בעצם תהליך הבחירה וגם לאחר כך אם תבחרנה נשים לתפקידי ציבור.[14]
מבחינת טובת הכלל - הכרת האומות בזכותנו על הארץ מותנית בשמירת הקשר עם מקורות היהדות והתנ"ך, ואם נתנתק ממקורות אלו, האומות לא יכירו בזכותנו על הארץ.
העקרון השלישי הוא שהשתתפות בחיים הפוליטיים מנוגדת לטבעה הנפשי והמוסרי של האשה. הדבר יביא להרס המשפחה, לריב ומדון. בנוסף המפגש עם החוץ "מקלקל את מידותיה הצנועות של האשה"[15]
הרח"ה שולל את נימוקיו של הרב קוק מכל וכל.
הוא מאשים אותו בעירוב דעותיו המדיניות והאישיות בפסקי ההלכה שהוא פוסק, וטוען כי הלכה שאינה הלכה תביא לזלזול החילוניים ואומות העולם בתורתנו[16].
שנית בניגוד לרב קוק הרח"ה רואה בחילוקי דעות בעם ובמשפחה דרך לגטימית שבה כל אדם, גבר ואשה, יכולים הביע את דעתם. השיקול של הרב קוק הוא אי-הבנה של מהות הדמוקרטיה והחופש. בעידן המודרני חילוקי דעות מביאים לידי בירור מה טוב יותר לעם ולאומה. אי מתן זכות לאשה להשתתף בחיים הפוליטיים הוא כאילו גזרנו אליה כרת מעמה וצירפנו אותה לאספסוף.
שלישית הרח"ה מתקומם על כך שהרב קוק מטיל את האחריות לחילוקי הדעות במשפחה על הנשים, הוא טוען לפי אותו הגיון יש לשלול את זכות הבחירה גם מבני האב ומאחיו, ולתת אותה רק לאבי המשפחה.
הרח"ה שולל את נימוקיו של הרב קוק, כי מתן זכות הבחירה יפגע במידותיה המוסריות של האשה, בעיקר במידת הצניעות. לדעת הרח"ה עדינותה ורגישותה של האשה הן אכן מרכיב חשוב באישיותה, אך דווקא משום כך אין לשלול ממנה זכויות.
התנגדות נוספת שהעלה הרב קוק הייתה כי ההתערבות של המינים עלולה להביא לידי פריצות. לדעת הרב קוק התורה מבקשת למנוע התערבות המינים ולכן "ודאי הוא שכנגד כל דין היא התחדשות ההנהגה הציבורית המביאה לידי התערבות של המינים בהמון..."[17]. הרח"ה שולל את קביעתו של הרב קוק שהתורה התנגדה עקרונית להתערבות בין המינים. התנגדות התורה להתערבות בין המינים היא רק במקרים מסויימים ומוגדרים. אין להרחיבה על זכות הבחירה, והעושה כך פוגע בשמן הטוב של נשות ישראל: "ולא יודעים שגם בגזירת פריצותא יש תורה ודינים וכללים קבועים, ולא כל הרוצה לטול את השם ולבזות בנות ישראל ובני אברהם יצחק ויעקב לחשוב אותם לשטופי זימה חס ושלום, וכל פגיעתן רעה להביא לידי פריצות.."[18].
סיכום:
מה היה ההבדל בין הרח"ה לבין רבים מן הרבנים כולל הרב קוק בתפיסת האשה?
האחרונים ראו את מעמד האשה כמעמד נחות הנובע ממצבה האונטולוגי, ואילו הרח"ה ראה את מצבה הנחות כנובע מהמצב התרבותי-סוציאלי- כלכלי, שרווח בעולם עד לעת החדשה, וטען כי אין כל הבדל אונטולוגי בין האשה לגבר, אלא רק הבדל בתפקיד הדתי. האורתודוסיה דימתה כי תוכל להתעלם מהשינוי העצום שהתחולל בעולם במעמד האשה. הרח"ה הבין כי המציאות השתנתה, ותפיסתו את מעמד האשה היא מודרנית כמעט לגמרי (אם כי ראינו שלפעמים גם הוא מדבר בצורה שוביניסטית על האשה, ושגם הוא סבר כי לימוד תושב"ע אינו נועד לאשה, וכן שהוא סבר שההבדלים בפולחן הדתי בין האשה לגבר צריכים להשאר על כנם). מאבקו למען בחירת נשים, כאשר הוא היה די בודד בכך, מקנה לו בעיני הרבה נקודות זכות כאיש המודרנה.
סיכום – דרכי הפסיקה של הרח"ה
ראינו את ההבדל בין
המאבק על זכות הבחירה לנשים בארץ ישראל