שרה אנג'ל

ילידת בת ים גרושה אם לבת , כאשר היא נשאלת כיצד היה בכלא? בעיניה כלא הוא לאו דווקא מקום חיצוני בעל קירות, כלא יכול להיות פנימי, המון אנשים נושאים את הכלא בליבם.

גם כאשר הייתי בכלא, הוא לא היה בתוכי, בשבילי הכלא הוא סוג של חופש, אני לא יודעת מאיפה היתה לי הבינה  לשמור על חוש ההומור הפנימי שלי, גם כאשר הייתי בצינוק, שהוא היה מטר על מטר וחצי, עם בואר שירותים והרבה חושך, שם הייתי הכי מאושרת, זה די הפחיד אותם, כי הצינוק הוא  העונש הקשה ביותר, תמיד ידעתי שאני סופרת, אבל שם בחשיכה בתנאים הבלתי אנושיים, הכל פרץ, אך לא היה לי נייר ועטים לכתוב את כל מה שאני רואה. התענגתי עשיתי הרבה מאד חשיבה, שם גיליתי שאני אדם חזק, לא כמו שחשבתי שאני שבר כלי.

בכלא התחברתי אל נשיותי, כל חיי הסתדרתי עם בנים הרבה יותר מאשר עם בנות, גברים די דומים לי, מתעסקים בלמה? לא באיך? נשים אוהבות את כל החיבוטים.

הפשע אשר אני ביצעתי מתוך אהבה, אז ראיתי את כל אלו מקרית גת ויבנה, שכולן נשפטו על רקע  של אהבה, ואז חשבתי במה אני שונה? גועל נפש, מילא אם הייתי עושה את זה בשביל בצע כסף, תכונה אנושית מוכרת, הכל רק לא מתוך אהבה.

הגברים המציאו את מכונות המלחמה וגם את המלחמה, מתלהבים הם מכל מיני מכונות שאנחנו לא מעלות על דעתנו לעצור לידם, תראה להן נעל של גוצ'י, זה הרבה יותר מעניין, אנחנו מורכבות ומתוחכמות יותר, אני נמצאת בקו התפר בין הגברי לנשי, מין אנדרוגינוס, אני מודה שזה קשה..

אבי מת אחרי שהמשפט הסתיים, יש לי רגשי אשם נוראיים, אני הרגתי אותו, אבי אהב אותי מאד, היתה לו כלה חדשה וצעירה שני ילדים קטנים, לא היתה לו סיבה לא להיות מאושר, אכן אני הייתי הסיבה. אהבתי מאד גם את אימי, גם ממנה התייתמתי, אני בוכה על יתמות זו בכל מקום, מאד מתגעגעת אליהם.

השינוי הגדול ביותר זו הבת שלי. ידעתי שאני די אבודה מבחינה חברתית, החברה הקיאה אותי, אנשים לא חסכו ממני  את דעותיהם השליליות, הבת שלי זו נחמה גדולה, היא היתה גלגל ההצלה שלי.

אף פעם לא פשעתי מתוך אידיאולוגיה, לא פשעתי למען עצמי, הייתי אשתו של שמעיה, הוא איבד כל יכולת לתפקד, כל כך אהבתי אותו שאמרתי אני אתפוס את מקומו,, זה לא קרה בארץ או בכל מקום בעולם, שאשה תשים את בעלה בצד, תגן עליו, ותלך כמו דון קישוט  להילחם עבורו. הוא לא ביקש זאת , אינני יודעת אם זו אהבה נטו, כלולים בזה הרבנה גורמים, אני לא אובייקט טוב לדבר על אהבה, מעולם לא היתה לי אהבה נורמלית, פרויד אמר שהמצב האנושי הרגיל שהכי קרוב למצבים לא נורמליים זו התאהבות.

רב הגברים שלי היו דומים לאבע שלי חיצונית, דמו לשמעיה ולאריק אינשטיין, גבוהים ורזים, כאשר השתחררתי המשכתי עם אותם גבוהים ורזים, ואזכשעליתי על זה, אמרתי לעצמי צאי מזה, כי מה שאת נמשכת אליו    מביא אותך לבור, שוחחתי עם עצמי הוא לא חייב להיות גבוה ורזה, ואז הלכתי עוד צעד, אני אלך עם שמנמן נמוך ושעיר., הצלחתי זו היתה אהבה של ארבע שנים, עד שהרמתי ידיים, כן, די התישו אותי כל מערכות היחסים, לדעת שזה מצב קתולי, זה קרה לי בשלוש מערכות יחסים גדולות, גם עמדתי להתחתן פעמיים עם אותו בחור,בפעם הראשונה שהיינו ברבנות חטפתי התקף אסטמה מאד קשה, בפעם השניה קרה לי אותו דבר, התקף יותר חמור .

היום אני במצב הכי טוב בלי זוגיות יש לי את שעות הכתיבה שלי שעות החשיבה, אני אוהבת את זה,, כמו בצינוק, אני יושבת מול הקיר מתרכזת בנקודה, ואז נכנסת בעצם לתוכי.