על הכעס מאת אסתר רבקה

על הכעס / מאת אסתר רבקה

הכעס הינו רגש עז אשר יכול להביא לתוקפנות ולאלימות מילולית ופיזית, הוא נקרא אף בשם "חימה" מכיוון שהינו מתולדות האש.על כך אמרו חז"ל :"כל הכועס כל מיני גהנם שולטין בו".

המחשבה הרווחת היא שהכעס הוא תגובה טבעית למאורעות שאינם עולים בקנה אחד עם צפיותינו, נדמה לנו , כי הכעס הוא חלק מאיתנו. חברתית מקובל לחשוב שכעס הוא הכרחי כדי  להשיג את רצוננו. כעס נותן תחושה מדומה של עוצמה וכוח.  הוא מזוהה כהתפרצויות או התלקחויות בין אם הן חיצוניות או פנימיות ,כעס חם מתפרץ או כעס קר – ביטויים כמו  ציניות, סארקזם, סלידה, דחייה, ביטול, שיפוט, האשמה, אשמה, תסכול, וכיו"ב. יש כעס חם מתפרץ וכעס קר או מופנם (טינה, מחשבות נקם, דחיה, שנאה) ושניהם הוכחו מדעית כהרסניים לבריאותנו.

בשעת כעס ישנה פעילות מואצת של הלב והריאות, התרחבות פתאומית של כלי הדם, שחרור חומרים כימיים המעלים את רמת הסוכר,לחץ הדם עולה, שחרור מופרז של אדרנלין ונוראדרנלין ועוד. חומרים אלו נשארים בגוף גם בחלוף הכעס, בכמויות גבוהות בהרבה מהנדרש ובטווח הארוך ומקשרים אותם למחלות כרוניות (דלקות, סרטן, כאבים, וכו") .

אנחנו מרגישים מרוקנים, מותשים, לא מובנים ומבודדים .כשכועסים על משהו או מישהו כועסים על כל העולם – ונדמה שכל העולם נגדנו.

האמת היא, שהכעס הוא רגש משני לרגש אחר עמוק יותר.הבעיה נמצאת במהותה בעצם ההרגשה שדברים חייבים להיות כפי הציפייה שיהיו.הרגשה זו יסודה במידת הגאווה ,המבטא את עליונותו של האחד כלפי האחר, ובשימת האדם את עצמו לפחות בתת מודע כמשקל "שווה" עם כוח עליון בהנהגת הדברים וסידור מקריותם בעולם.

מסיבה זו,היהדות סולדת סלידה טוטאלית מהגאוותן, עד שהבורא מצהיר עליו "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". הלקוי במידה זו אינו סובל תקרית שאינה לפי תוכניתו, תגובתו תהיה בהתקפת זעם, לכן נמצא שורש כל כעס גאווה, וכגודל הגאווה עומק הכעס כתגובה.

האדם הכועס מתנתק מעצמו ומסביבתו, מאבד שליטה על ערכיו ועקרונותיו, התנהגותו נעשית לא ראציונלית ואף הרסנית- עד שפעמים מגיע בשל כך גם לשפיכות דמים.על פחות מזה קבעו חכמים כי "המשבר כלים בחמתו יהיה בעינך כעובד עבודת כוכבים" .זאת משום שהאדם הכועס מאבד את כוח שליטתו על מעשיו ודרכו פתוחה לשליטה חיצונית שתוכל להביאו גם לכפירה ולחוסר אמונה.

איך מתמודדים עם כעס?

בשנות ה-60 היו תיאוריות, שעברו לפסיכולוגיה הפופולארית, שאומרות: תבטא את הכעס שלך, זה טוב.

היום אנחנו יודעים שביטוי כעס מוגזם פוגע בנו ובזולת. אמפתיה, כלומר הבנת האדם השני ו"כניסה לנעליו", עוזרת מאוד להתגבר על הכעס. חשוב להביע כעס, אבל במקום, בזמן ובדרך הנכונה. מחשבות אוטומטיות, לא רציונאליות, מוגזמות עולות בנו בשעת כעס. אחרי כמה זמן אנחנו נרגעים, וחושבים אחרת, בצורה ראציונלית ונכונה יותר.

עצת היהדות להסרת הכעס ,היא התמודדות עם הרגשת הגאווה, אפשרות מיעוטם הוא ע"י חשיבה אנושית בעת הרצון להגיב, חשיבה שלפחות הינך שווה בין שווים, זוהי חשיבה העומדת בגבול שבין הגאווה לענווה, ככל שתלמד עצמך ענווה, שלמותך האישית תפרח ותשגשג יותר, דחיית הכעס הוא בחינת "סור מרע" ממידת הגאווה, הקודם ל"עשה טוב" של מידת הענווה.

מה עושים כשכועסים :

1. מגיבים תגובה קצרה ומאופקת, מונעים מה שדחוף -ומתרחקים.

2. מדברים על מה שמפריע במצב רגוע יחסית – כאשר יש זמן,במקום נעים, אפשר במקום ציבורי שלא מאפשר צעקות , כמו בית-קפה או שפת-הים.

3. פותחים השיחה נעימה.לתת אפשרות לשני לבטא את נקודת מבטו על הבעיה.משתדלים להיות אמפאתיים ולהבין את השני. משתדלים לוודא שגם השני הבין אותנו.  בסופו של דבר,מנסים להגיע לפשרה מעשית, שמתחשבת בשני הצדדים. פשרה זמנית, שניתן לפתוח אותה מחדש כעבור זמן מה.

הרמב"ן באיגרתו מגלה לבנו סוד גדול "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת" הדיבור בנחת עם כל אדם ואפילו השונא לך ביותר, ולא זו בלבד אלא אף בכל עת ואפילו בשעה שמבטא את שנאתו כלפיך, היא אצילות הנפש הגבוהה, וניצחון מוחץ של ה"אני" האמיתי על ה"אני" המדומה.

עצה נוספת:השתמש בחכמתך על מנת לזהות את מיקומם של  מוקדי הכעס הבאים, במקום להפעיל את ראשך בתוך המלחמה, הפעילו שעה קודם, כך תדע כיצד ליצור מצב בו לא תצטרך להתמודד עם יכולות האיפוק.לעתים מצב של אי חיבור לאדם או לסיטואציה, היא החכמה הגדולה ביותר של ההתגברות על רגש הכעס.