כעס בקיבוץ

כעס בקיבוץ

הוא היה האיש החזק של הקיבוץ. הוא היה אחראי על כוח אדם בקיבוץ, ראש צוות ההיגוי של הפרטת הקיבוץ, ועמד בראש הועדה לצמיחה דימוגרפית של הקיבוץ. ומה אני הייתי? בסה"כ עורך העלון. אמנם יצא לי כבר שם של עורך עלון מצטיין, אבל דוויזיות רבות לא היו לי (כשאמרו לסטלין שהאפיפיור הוא איש חשוב, הוא שאל, "כמה דוויזיות יש לו?").

אני התחלתי בסידרת כתבות על התכנית לצמיחה דימוגרפית בקיבוצנו. התכנית הייתה להביא כמה עשרות משפחות של בנים עוזבים לקיבוץ, שייבנו לעצמם בתים בשכונה נפרדת של 40 יחידות דיור, תוך כמה שנים.

פתחתי את הסידרה עם "האיש החזק" (נקרא לו רותם) מתוקף היותו האחראי על הפרוייקט.

הראיון עבר בשלום, והתפרסם בעלון. ממנו עברתי לראיין על הנושא את אחד החברים הצעירים והמבטיחים של קיבוצנו, שלימים הפך להיות מזכיר הקיבוץ (מנהל הקהילה במינוח של היום). שאלתי אותו (נקרא לו שלו) לקראת סיום הראיון "האם אתה חושב שיימצאו מספיק בנים המעוניינים לשוב לקיבוץ, כדי לאכלס את כל השכונה?" הוא השיב לי שהוא לא מאמין בכך, "אבל אין כל רע בקליטת משפחות מתאימות שאינן של בני קיבוץ".

פגשתי את רותם בליל שישי, כמה שעות לאחר שהעלון התפרסם. רותם היה כעוס. הוא אמר לי "הראיון שלך עם שלו, מאד הרגיז אותי". הוא התחיל להסביר לי שהשאלה האחרונה ששאלתי את שלו הרגיזה אותו, אבל לא רצה לפרט. הוא הזמין אותי לשיחה במשרדו, וסיכמנו על מועד, שעה ויום.

בשעה היעודה התייצבתי במשרדו שבמפעל. בכניסה למשרד שמעתי כיצד הוא מזלזל בחברה שעבדה במפעל והייתה כפופה לו.

התיישבתי מולו, מהצד השני של שולחן רחב מידות. הוא פתח ואמר בעודו עומד: "אתה יודע שאני הייתי בין אלו שהתנגדו לבחירתך לעורך העלון", ותוך כדי כך הוא חבט באגרופו בחוזקה על השולחן. אני הפסקתי את שטף דיבורו ואמרתי "אבל בכל זאת נבחרתי ברוב של 80% (ידעתי כי הוא היה איש מהמזכירות שכמעט הצליח לסכל את מינויי).

הוא הסתכל עלי קצת מופתע מכך שהעזתי להפסיקו, והמשיך: "תגיד לי למה בכלל שאלת את השאלה הזו על הסיכויים למלא את השכונה בבני קיבוץ בלבד, אתה יודע ששאלה כזו עלולה להיפך לקללה המגשימה את עצמה?"

הפסקתי אותו ואמרתי לו שזאת שאלה שמתבקשת בראיון כזה, ובאמונות תפלות אני לא מאמין" הוא המשיך:"ומי זה בכלל שלו? מה הזכות שלו לדבר על הנושא הזה, מה הוא מבין בזה?" אמרתי לו ששלו הוא אחד הצעירים הנבונים שלנו, הוא משכבת הגיל של הבנים הנקלטים, והראיון איתו הוא חלק מסידרת כתבות בנושא.

הוא אמר לי "אני רוצה שתפסיק את הראיונות האלו". אני אמרתי לו" את הראיונות לא אפסיק אבל אלך לקראתך: את השאלה הזו שכל-כך הרגיזה אותך, לא אשאל.

הוא שקע במחשבות לחצי דקה, ואז אמר לי, "ולמה אתה כותב בצורה לא יפה למנהל הקהילה (אותו מנהל קהילה שכהונתו הופסקה באמצעה בעצומה של החברים, ורותם היה ידידו הטוב). אמרתי לו "איך אתה יודע?" הוא אמר לי "הוא הראה לי את התכתובות ביניכם."

אמרתי לו "ראית איך הוא כותב אלי?" ואז רותם צעק עלי "אתה חוצפן!" ואני השבתי לו "אתה חוצפן!" ואז רותם אמר לי, "השיחה נגמרה, אתה יכול לצאת מהמשרד". אני קמתי ואמרתי לו, "אז מדוע הזמנת אותי?" הסתובבתי ויצאתי.

מאז עברו שנים, ועדיין איננו מדברים, איננו אומרים שלום על מדרכות הקיבוץ, איננו יושבים לעולם באותו שולחן בחדר האוכל ובמועדון.

חבל? אולי. אבל אני לא מוחל על כבודי, ובקיבוץ אין "ועדת סולחות".