בנימין עוזב את קורס "כתיבה יוצרת"

בנימין עוזב את קורס "כתיבה יוצרת"

כששמעתי מבנימין שהוא מתכוון לעזוב את הקורס לכתיבה יוצרת ניסיתי להניאו מכך. הזכרתי לו כמה קורסים וחוגים הוא כבר עזב בטריקת דלת. בד"כ היה זה על רקע ניסיונו של בנימין להתאים את המציאות לערכיו ולהבנתו. או פעמים רבות, היה זה בגלל ביקורת קשה שבנימין מתח על המדריך, או לפעמים היה זה בגלל שבנימין נעלב ממשהו שאמר המדריך, או אחד החברים לקורס.

ידעתי שבנימין מאד נהנה בהתחלה מהקורס הזה, שהוא התחיל לכתוב סיפורים בשטף בלתי ניתן לעצירה, והחלטתי לנסוע לקיבוצו, ולנסות להניא אותו מהחלטתו.

נפגשנו בביתו, התיישבנו בחדר העבודה שלו זה מול זה ואני פרשתי לפניו את הטיעון שלי במלואו, וסיכמתי אותו במשפט: "בנימין, ההיסטוריה חוזרת על עצמה."

ראיתי שהדברים שלי עשו עליו רושם, והוא מגלגל אותם בראשו. לבסוף הוא אמר לי בחצי חיוך: "ידידיה, אתה מכיר את הפתגם על הפרנואיד שאומר – זה שאני פראנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אותי? אז נניח שאתה צודק ובעזיבה שלי הפעם יש את כל האלמנטים שדיברת עליהם, אז אתה באמת חושב שאני יכול להישאר שם כאשר כל הדברים האלו התממשו?

נכון הייתה לי ביקורת על תכנים של הקורס, על המורה, ועל החברים. אספר לך את זה בקצרה. אתה ואני הרי למדנו ספרות. ישנם קריטריונים שעל פיהם צריך להעריך ולבנות סיפור: קונפליקט משמעותי שסביבו נבנה הסיפור; עלילה מעניינת עם מפנים מעניינים; דמויות מפותחות ובנויות כהלכה; בנייה מעניינת של הזמן והמקום; מסר או משמעות שהמחבר רוצה להעביר לקורא.

 בקורס הזה אני נוכחתי שרוב רובם של התלמידים, למרות שחלקם כבר היו שנים רבות בקורסים כאלה, לא מכירים את המושגים האלה, ולא רוצים לעבוד איתם. הם העדיפו דיון חופשי ללא כל קריטריונים בסיפוריהם. ראיתי שאני רק מעצבן אותם בדרישתי לבחון את הסיפורים שלהם ושלי לפי אמות המידה האלו. גם המורה, אם כי הודה בחצי פה בתקפותם של העקרונות הללו, לא השתמש בהם כלל לניתוח העבודות של התלמידים. התוצאה הייתה שאני העדפתי לא להקריא את עבודותי, וגם הפסקתי לתת פיד-בק לעבודותיהם של האחרים.

על המורה (משורר לא ידוע ביותר) הייתה לי ביקורת קשה ביותר. מהר מאד הסתבר לי שהוא לא קורא את העבודות שלנו, הנשלחות אליו באי-מייל. איך הוא יכול ללוות את צמיחתנו האמנותית אם אינו קורא את עבודותינו? השיעורים התקיימו בפסקי זמן של עד חודשיים וחצי בין שיעור לשיעור, לפי נוחיותו של המורה. ההערות של המורה על עבודותינו היו חסרות שיטה, ומהר מאד הסתבר לי שכלים ליצירה, לא נקבל ממנו. בנוסף לכך הוא היה אוכל תוך כדי השיעור, דבר שכמורה לשעבר פשוט הדהים  אותי. אגב, ידידיה, שמת לב שעם המורים באוניברסיטה לא הסתכסכתי? כי הם היו מקצוענים ולא שרלטנים."

שאלתי את בנימין האם אינו חושש שעם עזיבת הקורס מעיין כתיבתו יתייבש במהירות?

בנימין השיב לי כי הוא אינו חושש מכך. הוא מצא את "הערוץ הפנימי" שלו (מונח שהוא אימץ מהמורה של הקורס), והוא בטוח שהוא ימשיך לנבוע גם אחרי עזיבת הקורס. הערוץ הזה הוא בעצם חייו. הוא נוכח כי 65 שנות חיים מספקות לו חומרי כתיבה לרוב. חלק אחר של החומרים בא לו מחייהם של האנשים הקרובים לו.

"האם אין זה מסוכן בנימין, האם אינך מסכן את יחסיך עם קרוביך? מה היצירתיות שיש בכתיבה על דברים שכבר קרו?"

"ידידיה", הוא אמר, "אני מאד זהיר בחשיפת סיפורים של מקורבי. אני יודע מי מהם מוכן לחשיפה ומי לא. רובם כבר נפטרו. אני יודע גם באילו חומרים לא נוגעים. לגבי חומרים מחיי, זו שאלה בעיקר של אומץ כמה אעז לחשוף. יש סיפורים מחיי ש"לוחצים" עלי להיכתב. לגבי שאלתך האחרונה – לסדר את חומרי הגלם המונחים אצלי בערבוביה זאת בהחלט מלאכה יצירתית. לזהות איפה ישנו קונפליקט, איפה ישנה עלילה מעניינת, כלומר איפה יש סיפור, זאת מלאכה יצירתית. יכול להיות שפעם אתחיל לכתוב מהדמיון, אבל זה צריך לבוא מעצמו.

לבסוף בנימין אמר לי: "ידידיה אתה לא צריך לדאוג כל-כך. אני לא אוהב להיות במצב של ילד הזקוק ליד שתאחוז בו ותעזור לו למצוא את דרכו. הקורס הזה והאווירה השרלטנית שבו, היו עשויים לפגוע ביצירתיות שלי ולכן פרשתי. אם אמצא מורה טוב/ה אולי עוד אחזור לקורס כתיבה יוצרת."