ועשו לי מקדש
אחרי שיצאו בני ישראל ממצרים, במהלך דרכם במדבר אל הארץ המובטחת, מתרחש מעמד הר סיני, אותו מעמד בו אלוהים מתגלה למשה ומעביר לו את עשרת הדברות, אותו קוד התנהגות מוסרית על פיה אמור לנהוג כל אדם, ואיתן, על פי האמונה, התורה כולה, למשה, וממנו לעם. הר סיני, אם כך, הוא מקום יצירת הקשר בין האדם לאלוהים, דהיינו - מקום קדוש.
נוכל לראות זאת בסיפור אחר בתנ"ך - חלום יעקב (בראשית כ"ח, 13-12): " וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ השָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, " - הסולם מחבר בין ארץ לשמים. מכאן שמקום קדוש הוא מקום המפגש בין ארץ לשמים, מעין שער לשמים, שער לאלוהים. כאן הסולם מקשר, שם, במעמד הר סיני, ההר הוא המקשר. זהו מרכז לרוח, המהווה עוגן כדי לקיים חיים. זהו ארגון החוויה הקיומית מול הכאוס הנמצא סביב.
בהתאם לכך האל מופיע תמיד באש, באור, בבוהק – ראו למשל סיפור מעמד הר סיני: " וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. שמות י"ט, 18; המים, לעומת זאת, הם חזרה למצב הכאוטי – "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים..", וראה גם סיפור המבול.
סיפור הסנה הבוער (שמות ג') מאפשר לנו לזהות מאפיינים נוספים של מקום קדוש – במקום הזה האל מופיע (באש, באור, בבוהק), דרך תופעה על-טבעית. האדמה שם הופכת קדושה. מתרחש כאן גם נס -הסנה שלא אוכל. נס מבטא את חריגות עצם קיומו של האל, כי הוא אינו סר למרותם של חוקי הטבע, כי הרי הוא זה שיצר את הטבע. הנס הוא ביטוי מטפורי של הנוכחות האלוהית. אדמת הקודש היא המקום שמשמש משכן לאלוהות.
חליצת הנעלים היא ריטואל של יציאה מהתנהגות רגילה לאחרת, וזהו בעצם סוג של פולחן שמבטא שהמקום הזה שונה ממקום אחר כי בו יש אלוהים, ואני מסמן זאת על ידי שינוי בהתנהגות, בלבוש. הוא בעצם מעביר מסר. מה מאפיין מקום קדוש? החריגות – הר גבוה, מעין נובע מאוד, אבן שונה, מערה גדולה, מקום שארע בו נס וכד'. אלו הם מטפורה למסומל – לאלוהים. יש כאן ערגה לעולם של מעבר לחושים.
השבוע קראנו את פרשת "תרומה". הפרשה עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של אלוהים למשה על בניית המשכן . המשכן הוא בעצם בית מקדש נודד. וכעת עולה השאלה: כיצד מתאים המשכן הנודד להיות מקום קדוש, הרי אין זה מקום קבוע, אלא כל פעם זה מקום אחר. מסתבר שהעניין הזה ממש אינו חדש ואינו יוצא דופן – אברהם הקים מזבח לאלוהים בכל מיני מקומות, כלומר אלוהים יכול להתגלות במקומות שונים. כל מקום שהוא מתגלה בו, נחשב מקום קדוש. (אגב, זה קיים לא רק ביהדות, הנה בנצרות מריה מתגלה במקומות שונים, בכל מקום אמנם בלבוש אחר (גוואדלופה, לורד ועוד) אך זו אותה ישות) בבניית המשכן הנייד יש תפיסה של מקום קדוש כמשהו יחסי ולא אבסולוטי, ולפי זה כל מקום יכול להיות קדוש, אם נחליט שהוא קדוש.
במסורת היהודית תקופה ארוכה לא היה מרכז אחד אלא הרבה מרכזים. אברהם אבינו, למשל, הקים מזבח לה' בכל מיני מקומות. כך היה עד תקופת המלך יאשיהו (השליש האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס) שאז נעשה ריכוז הפולחן במקדש היחיד – בירושלים (מה שיצר את בעיית הר הבית, שזה כבר נושא אחר) וזה בעצם מבטל מה שעד כה היה לגיטימי, כלומר שיכלו להיות כמה מרכזים קדושים. וכך, כשיש מרכז אחד, כל מה שמתבצע מחוצה לו נחשב עבודה זרה. ואז מגיע החורבן. .
אם כך, המשכן הוא בית מקדש נודד. לכן הוא בנוי כאוהל. אך כמובן לא סתם אוהל אלא יוקרתי – הוא עשוי קרשי שיטים מצופים זהב, המחוברים זה לזה בטבעות זהב ובריחים, ומעליהם יריעות. לשם כך התבקשו בני ישראל לתת תרומות, כל אחד על פי יכולתו, ומכאן שם הפרשה. בפרשה הוראות מאוד מפורטות לגבי האופן שיש לבנות אותו. בחלק המרכזי שלו נמצא ארון הברית, שהוא האביזר המקודש ביותר במשכן, ומטרתו: “ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת”,. מכאן שמו הנוסף – אוהל מועד. כלומר זהו המקום בו נפגשים עם נוכחות האל. וזה בעצם מה שהופך את המבנה הזה למקודש.
המשכן ממוקם תמיד בתוך המחנה, עם הפתח לכוון מזרח (אל השמש הזורחת), מסביבו חצר שבמעגל ראשון היו בני קהת הלוויים ומסביבם יתר בני ישראל.
וכאן עולה שאלה נוספת האם בכלל צריך מקדש? האם בכלל צריך משהו בנוי כדי שיהיה קשר בין האדם לאלוהים?
כדי לחדד שאלה זו אספר לכם שבפרשה הזו, כמעט מיד בתחילתה כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, 8).
הרמב"ן מעלה גם הוא את השאלה הזו: "אמת הדבר שיכולה שכינה לשרות על עבדי ה’ בכל מקום שהם, ככתוב ”קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת."” (תהילים, קמ"ה, 18). וכך הוא משיב על השאלה:
אם באנו להמשיך ו’לשמר’ את מעמד הר סיני ושפע ההארות שזכינו להן מכח המעמד ההוא, לשם כך נדרש בית, מציאות תמידית זו של מעמד הר סיני, מאפשרת לכל מי שרוצה להתקדש ולשמוע את דבר ה’, לבוא ולהקריב קרבנות, להתפלל, לשוב בתשובה, לשמוח ולהיראות לפני ה’ בכל זמן שיחפוץ ויזכה.
כלומר בית הוא שימור המעמד. בא כאן לידי ביטוי הצורך במשהו מוחשי, שמאפשר להגיע אל המקום הרוחני, הנפשי, הפנימי. כך גם לגבי ספר התורה, המשמר את התוכן שניתן, בצורה מוחשית.
הכמיהה היא לקשר ישיר עם אלוהים, השוכן בתוכנו, קשר אל עצמנו, אל המהות שלנו, אל הטוב שבנו. ועד שנצליח, כל אחד בדרכו, כל אחד בקצב שלו, כל אחד במידה שהוא מסוגל לה, להגיע לאידאל הזה, יש לנו נקודות אחיזה בדמות מקום וספר.
נוכל לראות זאת בסיפור אחר בתנ"ך - חלום יעקב (בראשית כ"ח, 13-12): " וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ השָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, " - הסולם מחבר בין ארץ לשמים. מכאן שמקום קדוש הוא מקום המפגש בין ארץ לשמים, מעין שער לשמים, שער לאלוהים. כאן הסולם מקשר, שם, במעמד הר סיני, ההר הוא המקשר. זהו מרכז לרוח, המהווה עוגן כדי לקיים חיים. זהו ארגון החוויה הקיומית מול הכאוס הנמצא סביב.
בהתאם לכך האל מופיע תמיד באש, באור, בבוהק – ראו למשל סיפור מעמד הר סיני: " וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. שמות י"ט, 18; המים, לעומת זאת, הם חזרה למצב הכאוטי – "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים..", וראה גם סיפור המבול.
סיפור הסנה הבוער (שמות ג') מאפשר לנו לזהות מאפיינים נוספים של מקום קדוש – במקום הזה האל מופיע (באש, באור, בבוהק), דרך תופעה על-טבעית. האדמה שם הופכת קדושה. מתרחש כאן גם נס -הסנה שלא אוכל. נס מבטא את חריגות עצם קיומו של האל, כי הוא אינו סר למרותם של חוקי הטבע, כי הרי הוא זה שיצר את הטבע. הנס הוא ביטוי מטפורי של הנוכחות האלוהית. אדמת הקודש היא המקום שמשמש משכן לאלוהות.
חליצת הנעלים היא ריטואל של יציאה מהתנהגות רגילה לאחרת, וזהו בעצם סוג של פולחן שמבטא שהמקום הזה שונה ממקום אחר כי בו יש אלוהים, ואני מסמן זאת על ידי שינוי בהתנהגות, בלבוש. הוא בעצם מעביר מסר. מה מאפיין מקום קדוש? החריגות – הר גבוה, מעין נובע מאוד, אבן שונה, מערה גדולה, מקום שארע בו נס וכד'. אלו הם מטפורה למסומל – לאלוהים. יש כאן ערגה לעולם של מעבר לחושים.
השבוע קראנו את פרשת "תרומה". הפרשה עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של אלוהים למשה על בניית המשכן . המשכן הוא בעצם בית מקדש נודד. וכעת עולה השאלה: כיצד מתאים המשכן הנודד להיות מקום קדוש, הרי אין זה מקום קבוע, אלא כל פעם זה מקום אחר. מסתבר שהעניין הזה ממש אינו חדש ואינו יוצא דופן – אברהם הקים מזבח לאלוהים בכל מיני מקומות, כלומר אלוהים יכול להתגלות במקומות שונים. כל מקום שהוא מתגלה בו, נחשב מקום קדוש. (אגב, זה קיים לא רק ביהדות, הנה בנצרות מריה מתגלה במקומות שונים, בכל מקום אמנם בלבוש אחר (גוואדלופה, לורד ועוד) אך זו אותה ישות) בבניית המשכן הנייד יש תפיסה של מקום קדוש כמשהו יחסי ולא אבסולוטי, ולפי זה כל מקום יכול להיות קדוש, אם נחליט שהוא קדוש.
במסורת היהודית תקופה ארוכה לא היה מרכז אחד אלא הרבה מרכזים. אברהם אבינו, למשל, הקים מזבח לה' בכל מיני מקומות. כך היה עד תקופת המלך יאשיהו (השליש האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס) שאז נעשה ריכוז הפולחן במקדש היחיד – בירושלים (מה שיצר את בעיית הר הבית, שזה כבר נושא אחר) וזה בעצם מבטל מה שעד כה היה לגיטימי, כלומר שיכלו להיות כמה מרכזים קדושים. וכך, כשיש מרכז אחד, כל מה שמתבצע מחוצה לו נחשב עבודה זרה. ואז מגיע החורבן. .
אם כך, המשכן הוא בית מקדש נודד. לכן הוא בנוי כאוהל. אך כמובן לא סתם אוהל אלא יוקרתי – הוא עשוי קרשי שיטים מצופים זהב, המחוברים זה לזה בטבעות זהב ובריחים, ומעליהם יריעות. לשם כך התבקשו בני ישראל לתת תרומות, כל אחד על פי יכולתו, ומכאן שם הפרשה. בפרשה הוראות מאוד מפורטות לגבי האופן שיש לבנות אותו. בחלק המרכזי שלו נמצא ארון הברית, שהוא האביזר המקודש ביותר במשכן, ומטרתו: “ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת”,. מכאן שמו הנוסף – אוהל מועד. כלומר זהו המקום בו נפגשים עם נוכחות האל. וזה בעצם מה שהופך את המבנה הזה למקודש.
המשכן ממוקם תמיד בתוך המחנה, עם הפתח לכוון מזרח (אל השמש הזורחת), מסביבו חצר שבמעגל ראשון היו בני קהת הלוויים ומסביבם יתר בני ישראל.
וכאן עולה שאלה נוספת האם בכלל צריך מקדש? האם בכלל צריך משהו בנוי כדי שיהיה קשר בין האדם לאלוהים?
כדי לחדד שאלה זו אספר לכם שבפרשה הזו, כמעט מיד בתחילתה כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, 8).
הרמב"ן מעלה גם הוא את השאלה הזו: "אמת הדבר שיכולה שכינה לשרות על עבדי ה’ בכל מקום שהם, ככתוב ”קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת."” (תהילים, קמ"ה, 18). וכך הוא משיב על השאלה:
אם באנו להמשיך ו’לשמר’ את מעמד הר סיני ושפע ההארות שזכינו להן מכח המעמד ההוא, לשם כך נדרש בית, מציאות תמידית זו של מעמד הר סיני, מאפשרת לכל מי שרוצה להתקדש ולשמוע את דבר ה’, לבוא ולהקריב קרבנות, להתפלל, לשוב בתשובה, לשמוח ולהיראות לפני ה’ בכל זמן שיחפוץ ויזכה.
כלומר בית הוא שימור המעמד. בא כאן לידי ביטוי הצורך במשהו מוחשי, שמאפשר להגיע אל המקום הרוחני, הנפשי, הפנימי. כך גם לגבי ספר התורה, המשמר את התוכן שניתן, בצורה מוחשית.
הכמיהה היא לקשר ישיר עם אלוהים, השוכן בתוכנו, קשר אל עצמנו, אל המהות שלנו, אל הטוב שבנו. ועד שנצליח, כל אחד בדרכו, כל אחד בקצב שלו, כל אחד במידה שהוא מסוגל לה, להגיע לאידאל הזה, יש לנו נקודות אחיזה בדמות מקום וספר.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
מאד נהנתי מהרשומה המבוססת על הכתובים והמלומדת.עמדת לדעתי על הנקודות החשובות גםכיום.בעיקר שמחתי כשביססת את הרעיון שבעצם הקדושה אינה תלויית מקום.
כמו שנאמר (איני זוכרת היכן)בכתובים חוץ מיקראיים,שלאחר שמעמד הר סיני תם-אפילו עזים ראויות לעלות ולרעות עליוכל הכבוד.
גם השירשור ההגיוני של הרשומה היה מצויין.