האם מתחולל שינו במעמד האשה במגזר הדתי?

השינוי הליברל-פמיניסטי במגזר הדתי

(חלק מעבודה אקדמית שלי)
 
 יורם קירש[1] מייצג גישה הגורסת כי אין מהפכה באורתודוכסיה, וכי ההלכה לא קפאה בעת החדשה ובמדינת ישראל. לדעתו השינוי בהלכה נמשך כל העת, אלא שהוא תהליך הדרגתי וממושך.
קירש רואה את תחילת המהפכה במעמד האשה באורתודוכסיה בתחום לימוד תורה לנשים, תהליך שהחל עוד לפני מהפכת הטוענת הרבניות[2]. הרשות שניתנה לנשים ללמוד גמרא החלה בישראל רק בשנות השמונים, ורק בסוף שנות התשעים החלו נשים דתיות לקבל רשיון של טוענת רבנית.
המחלוקת על לימוד תורה לנשים היא מחלוקת עתיקה.
שאלת לימוד תורה לנשים רקע היסטורי
 האיסור וטעמו
הפסוק המצווה על לימוד תורה אומר: "ולִמדתם אתם את בניכם" (דברים י"א, יט). מכאן למדה הגמרא (קידושין כט ע"ב), שהאב מצֻוֶה ללמד את בנו, ולא את בתו; וכן גם היא אינה מצֻוָה ללמוד בעצמה. לעומת זאת במשנה מסכת סוטה טוען בן עזאי שחייב אדם ללמד את בתו תורה כדי שתדע את זכויותיה בפרשת סוטה;  רבי אליעזר חולק עליו בתוקף, ולפי דעתו לא רק שאין אדם חייב ללמד בתו תורה, אלא שהדבר אסור: "רבי אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תיפלוּת" (סוטה פ"ג מ"ד) .ובירושלמי נאמר משמו של רבי אליעזר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד(
הרמב"ם בפירוש המשניות ביאר שתיפלות היא "השווא ודברי ההבל". מפירוש רש"י, תוספות ועוד ראשונים (סוטה כא ע"ב) משתמע שתיפלות היא לשון תשמיש, זנות, ואמירתו של רבי אליעזר נשמעת חמורה הרבה יותר. 
חכמי הדורות הציעו הסברים שונים לדבריו הקשים של רבי אליעזר. מדוע אדם שלימד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות? רש"י הסביר: "שמתוכה היא מבינה ערמומית, ועושה דבריה בהצנע" (רש"י, סוטה כא ע"ב, ד"ה כאילו). הרמב"ם נימק זאת  אחרת:
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית... ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן" [3]
רש"י, שהבין ש"תיפלות" היא לשון תשמיש, ביאר שלימוד תורה עלול לפתוח בפני האישה אופקים חדשים של תחכום וערמומיות, שהיא עלולה להשתמש בהם לצורך זנות. הרמב"ם, שהבין ש"תיפלות" כוונתה לדברי הבאי והבל, פירש את הדברים באופן מתון יותר: החשש לפי דעתו הוא שנשים יזלזלו בלימוד התורה, ולא ינהגו בו בקדושה הראויה וברצינות הנדרשת[4].  רוב הפוסקים הכריעו כרבי אליעזר, ובולט ביניהם הרמב"ם, שלפסקיו הייתה השפעה רבה, כפי שעוד נראה. אמנם, היה גם מי שפסק כנגד רבי אליעזר, וכך כתב הריא"ז (רבי ישעיה בן אליה די טראני (נפטר ב-1280 לערך(: "אע"פ שאין האשה מצווה על תלמוד תורה... אם רוצה ללמדה - הרשות בידה". מהמשך דבריו ברור שפסק כבן עזאי, כנגד רבי אליעזר. אך, כאמור, אין זו הדעה המקובלת.[5] 
 תורה שבכתב ותורה שבעל פה
הרמב"ם, כאמור, פסק כרבי אליעזר, אך הוסיף אבחנה, שאינה מופיעה במשנה:
"אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה - אינו כמלמדה תפלות" (שם.)
מניין למד הרמב"ם את האבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה? הב"ח  (רבי יואל סירקיש נולד בשנת 1561 בלובלין (הציע שהרמב"ם נסמך כאן על דבריו של רבי אלעזר בן עזריה:
"'הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף' - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"ב).
 
היחס ללימוד תורה לנשים נשאר אמביוולנטי בימי הביניים. המהרי"ל בראשית המאה ה-15, פסק שאם הבת למדה מעצמה, ולא מהאב, אין איסור על-כך, אך המליץ כי הבת תלמד "על פי הקבלה ולא מתוך ספרים.
יחזקאל כהן מסביר "כי הלימוד קשור ליעדים שאליהם מחנכים את את הבן או הבת...מאחר שהאשה לא הייתה מיועדת למלא תפקידים ציבוריים של שיפוט או הוראה, לא סברו שהיא זקוקה להשכלה  תורנית מסודרת, להוציא ידיעות ב'דינים השייכים לאשה'"[6]
בתקופה המודרנית חל שינוי בפסיקה של הרבנים בנושא. פוסקים אחדים מהחפץ חיים בדור הקודם ועד לרב אהרון ליכטנשטיין בתקופתנו, פסקו כי מותר ואף נחוץ ללמד בנות גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ. נראה את נימוקיו של הרב לישטנשטיין :[7]וכך כותב הרב ליכטנשטייין: "לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב) שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה... הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב, ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות. כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת. אני מקבל בהחלט את תפיסת ה'בית הלוי' שלאשה יש צורך בתלמוד תורה כדי שמבחינה מעשית תדע מה לעשות... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל..אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא..."
כהן מסכם את הסיבות לשינוי הגישה כך:
א.מכיוון שבתקופתנו הבנות מקבלות לימודי חול באותה רמה כמו הבנים, כולל באוניברסיטאות, עלול להיווצר מצב שתהיה להן השכלה כללית רחבה והשכלה יהודית מועטת, והמצב הזה הוא פתח להתפקרות ולחילוניות.
ב. מספר הגברים במוסדות ההוראה הדתיים הולך ומתמעט, ולכן חייבים להכשיר מורות דתיות למקצועות אלו[8].
שני השיקולים הללו גרמו להרחבת החינוך התורני לבנות בכל הרמות, מביה"ס היסודי ועד למכללות. כתוצאה ממגמות אלו החלה להתפשט בשנות ה-90 מגמה של בנות דתיות ללכת לאחר התיכון או השרות הלאומי ללמוד תורה במסגרת "מדרשות לבנות". שיטות הלימוד שם היו דומות לשיטות הלימוד בישיבות של הבנים.
המדרשה הראשונה נפתחה כבר ב-1977, (ע"י נורית פריד ממדרשת לינדנבאו) וב-1997 פעלו בארץ כבר 16 מדרשות כאלו ובהן כמה מאות תלמידות.[9]בסוף שנות ה-90 גדל מספרן ל-20. מחציתן מנוהלות ע"י נשים.
תופעת המדרשות לבנות מציינת למעשה את סיום הוויכוח על לימוד תורה לנשים בקרב הציבור הציוני-דתי[10]. היחס למדרשות בקרב הציבור הציוני דתי, הוא יחס אוהד ותומך.
תמר אליאור מהאוניברסיטה העברית מכנה את תופעת המדרשות לבנות, "מהפכה פמיניסטית שצמחה מלמטה...שינוי שהחל מלמטה, מהשוליים, נדחה ע"י הממסד, אך חדר לליבו ע"י הצטרפות הולכת וגוברת של תלמידות מהשורה [11].
אליאור מציינת כי בתקופה שבה צמחו המדרשות לנשים התחוללו בציבור הציוני דתי שינויים נוספים הנוגעים לחיי הנשים: רכישת השכלה גבוהה, השתלבות בשוק העבודה, ארגון מחודש של חלוקת התפקידים בתוך המשפחה וכניסה לפעילות פוליטית.
מכל מקם ישנה הסכמה בין החוקרים (כנס בניו-יורק, 1998) כי בתחום החינוך התורני לנשים אכן מתחוללת מהפכה, וכי מהפכה זו נושאת בחובה פוטנציאל אדיר לשינויים אחרים שיתחולל באורתודוכסיה היהודית, בשנים שיבואו[12]. נצטרך לבחון בהמשך האם נשים אורתודוכסיות יכולות להיות רבות, פוסקות הלכה, או דייניות.
יורם קירש רואה כאבן דרך חשובה בהתפתחות הכיוון הליברלי, את התהליך שאיפשר בסופו  של דבר לנשים לשמש טוענות בבתי דין רבניים. התהליך החל בסוף שנות השמונים ונשלם ב-1993, עם השלמת הקורס הראשון של הטוענות בבתי הדין. היה זה סופו של מאבק, שהחל עם פנייתה של רות נייגר ב-1987 לרבנים הראשיים ולשר הדתות לאפשר פתיחת קורס לטוענות. הרבנים הראשיים – הרב אליהו והרב שפירא -  השיבו בחיוב (שכן אין מניעה מצד ההלכה שאשה תופיע בפני בית דין רבני כמייצגת של אחד הצדדים). משרד הדתות ובמיוחד היועצת למעמד האשה טובה ליכטנשטיין סירבו לתמוך בבקשתה שכן תקנון  הטוענים הרבניים נכתב בלשון זכר : "מתן רשיון מותנה שהמועמד יהיה מי שלמד בישיבה לפחות ארבע שנים". רות נייגר המשיכה במאבקה  ומשהתחלפה היועצת  במשרד הדתות בגברת יהודית שיל"ת, התהליך החל להתקדם. שיל"ת  בשני מישורים: א. שינוי סעיף 2.3 בתקנון של הטוענים הרבניים. לשם כך היא באה בדברים עם שר הדתות, שר המשפטים והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה (הממונה על חקיקת המשנה). ב. יצירת מסגרת שבה תוכלנה נשים ללמוד ולרכוש את הידע הדרוש כדי לעמוד בבחינות.
במהלך 1989 היא באה בדברים עם ארבעה מוסדות תורניים, שראשיהן הסכימו לשקול אפשרות זו. בסופו של דבר נותר רק מוסד אחד שהסכים לפתוח את שעריו בפני התוכנית הזו – מדרשת לינדנבאום, הייתה חלק מרשת המוסדות שהקים הרב שלמה ריסקין מאפרת. בית הדין הרבני העמיד בפני המסיימות של המחזור הראשון והשני קשיים לא מועטים, בעיקר ע"י העמדת קשיים בחומר הבחינות והמוסדות שהכשירו את הבנת נזקקו לפנת לבג"ץ. החלטת הבג"ץ מ-1994 נתנה גיבוי כמעט מלא למוסדות הנ"ל, ומאז הטוענות הי לחלק בלתי נפרד מנוף בתי הדין הרבניים.
לאחר שנגמר המאבק על קבלת הרשיון של בוגרות המחזור הראשון, בבתי הדין הן התקבלו ביחס ענייני, רגיל והוגן מצד הדיינים. גם פסקי הדין בתיקים לא העידו על אפלייה. מספר הטוענים בבתי הדין עומד היום על כ-100 ומתוכן 60 טוענות.
 
השפעת הציבור החילוני
י' ליבמן וש' ליבמן[13] טוענים כי הסביבה הפוליטית משפיעה על התפיסות הדתיות של המנהיגות הדתית. הקשר בין הדת בין הדת לפוליטיקה הוא דו-סטרי : הדת משפיעה על המערכת הפוליטית והתרבות הפוליטית בישראל, וגם המערכת הפוליטית משפיעה על הדת.
גם למערכת המשפטית הכללית יש השפעה על המערכת הדתית. לדגמה בפברואר 1994פסק בית המשפט העליון בנושא חלוקת רכוש בין בני זוג שהתגרשו, בניגוד לפסיקת בתי הדין הרבניים, אשר פסקו כי האשה זכאית לקבל את הסכום שהובטח לה בכתובה. בית המשפט העליון קבע כי פסיקה זו סותרת את חוק השוויון הנהוג במשפט האזרחי , שלפיו הרכוש שנצבר במשך שנות הנישואים, מחולק שווה בשווה בין הבעל לאשה (בג"ץ 92/1000). פרופ' דב פרימר כתב בעניין זה: "אין כל ספק כי למשפט הישראלי ולמציאות המשפטית בארץ הייתה ועדיין ישנה השפעה של ממש על יישומה של ההלכה בימינו אנו"[14]
  [1] יורם קירש, מהפכות בהלכה, ישראל, 2002, עמ' 15 – 34.[2] שם, עמ' 41[3] הלכות תלמוד תורה א', יג[4] חיים נבון, לימוד תורה לנשים, כרך כח[5] שם, שם.[6] יחזקאל כהן, "האשה במשפחה ובחברה – עבר והווה",בתוך הקובץ: האשה בתמורות הזמן – עיון בהגות ובהלכה, הוצאת הקיבוץ הדתי ונאמני תורה ועבודה, 1984[7] ליכטנשטיין א', "בעיות יסוד בחינוכה של האשה", בתוך: ב"צ רוזנפלד, (עורך), האשה וחינוכה, כפר-סבא, תש"ם;עמ'  79.ראה גם, רבקה רביב, "לימוד תורה בחייהן של נשים דתיות", בתוך: שרבט אביבה (עורכת), אשה, חוה, אדם, הוצאת ראובן מס, 2008; השמיעיני את קולך : עיונים במעגל השנה ובפרשות השבוע רחל קורן,(עורכת), הוצאת בית ראובן מס, 2009, המבוא; מנחם אלון, מעמד האשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, , 2005, עמ' 102 - 107[8] כהן, עמ' 56[9] ארי שבט, "שנת לימוד תורה לשמה לבנות – מאיפה ולאן", מראות – מגזין לבת השירות הלאומי ולצעירה הדתית, בר אילן, גליון 5, 1997, עמ' 10 - 13[10] הויכוח על השכלה תורנית לנשים היה חריף ביותר לאורך המאה העשרים, ורק בעשורים האחרונים הותר לנשיפ ללמוד גמרא.[11] תמר אליאור, בפסח הבא – נשים ואוריינות בציונות הדתית, תל-אביב, עם עובד,עמ' 33[12] שם, עמ' 312[13][13] י' ליבמן וש' ליבמן, "הדת כמקור לתרבות פוליטית", אצל י' ליבמן וש' ליבמן (עורכים) דת ופוליטיקה –אסופת מאמרים, כרך א', תל-אביב,  האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 3[14] דב פרימר, "השפעת המשפט הישראלי על המשפט העברי", מדעי היהדות, כרך 39, 1999, עמ' 133 - 143