פרשת פקודי

פרשת "פקודי" – עקרון ה"שקיפות כלכלית" של משה      
כולנו יודעים היום עד כמה חשובה השקיפות הכלכלית. והנה בין יתר תכונות המנהיגות היפות של משה אנו מוצאים גם את הנכונות וההכרה כי עליו לתת דיווח מלא לעם על התרומות וההוצאות על בניית המשכן: "אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה ... ויהי מאת ככר הכסף לצקת אדני הקודש וגו'..." (שמות, כ"ח, 21 –27). המלה "פקודים" משמעותה היא כאן חשבון או מנין.
ישעיהו ליבוביץ כותב על-כך כדלקמן:
" היום היינו מכנים זאת 'דו"ח מבקר המשכן' הבודק מה נעשה בכל הכסף והזהב שנאסף ע"י העם.
בעניין זה שואל המדרש שאלה אותה צריך לשאול כל אדם, ובפרט אותם העוסקים בצרכי הציבור: 'ולמה אמר להם משה ( לישראל) נעשה חשבון? שהרי הקב"ה הוא האמינו כנאמר: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר, י"ב, ז')'.
כלומר מי שהקב"ה  מעיד עליו עדות שלא ניתנה על שום אדם מלבד על משה, האם אדם כזה חייב להגיש קבלות על כל הכסף והזהב שעברו תחת ידיו ולמסור לאחרים דין וחשבון על שלא מעל בכספים ובתרומות המשכן השונות? על שאלה זו משיב המדרש בחיוב, ומשה רבנו אכן נותן בפרשת "פיקודי" דין וחשבון מפורט לבני ישראל. נכון הדבר שכאשר אין קיימת נאמנות, שום דין וחשבון אין בכוחו לכפות על כך, ואף על פי כן לא די לו לאדם שיהא נאמן כלפי ה' בלבד, אלא חייב הוא להיות נאמן גם בעיני בני אדם. דבר זה דומה למאמר ידוע של משפטן אנגלי דגול, שאמר ביחס לשיפוט 'לא די שיעשה צדק – אלא הצדק חייב גם להראות' ". (ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 427).
אין ספק שנבחרי הציבור והעומדים בראש המוסדות הכלכליים של המדינה היו יכולים ללמוד שיעור או שניים אצל משה...
עניין השקיפות הכלכלית בהתנהלות הקיבוץ מול חבריו הוא נושא עדין ומורכב. לפעמים נשמעת הטענה כי בעניינים כלכליים, ועל גובה משכורתיהם של נבחרי הציבור, אין לתת פירסום שמא יינזק הקיבוץ. אני טוען בדיוק את ההיפך: דומה כי בקיבוצים שבהם העניינים הכלכליים נוהלו ע"י קבוצה כלכלית ריכוזית וסגורה, ללא פיקוח ודיווח, נעשו הרבה שגיאות ודרכם לא צלחה. לעומת זה הקיבוצים המוצלחים מבחינה כלכלית היו הקיבוצים שבהם ההתנהלות הכלכלית היתה יותר "דימוקרטית", וההנהגה הכלכלית ידעה שהיא עומדת תחת פיקוח הקיבוץ ומחוייבת בשקיפות כלפיו .