אורי

מחר  יחול יום השואה לזכרם
של ששה מליוני יהודים שנרצחו בידי הנאצים בני העוולה.
וביום זה, שהוא יום השואה הפרטי שלי, ימלאו 21
שנים למותו של בני אהובי אורי שלי.
ביום הנורא הזה הכל מתערבב לי
והכאב שלי... והשבר שלי..........
ואורי שלי
והכעס שאני חשה כלפי היושב למעלה
איך עשית לי את זה?????????
אז תסלחו לי על המלנכוליה
זה יעבור מחר.
י
אומרים שהזמן  מביא מרפא לכאב.
אז איך זה שאצלי הפצע המדמם בלבי נעשה
עמוק וכאוב יותר ככל שהשנים חולפות?
וביאוש אני מנסה להעלות ולזכור את פניו
היפות, את תנועותיו, את קולו, שהזמן עמעם
בזכרוני.
האבן הזאת שמוטלת על לבי, יש בה רבדים רבדים של כאב. והרובד הכי קשה, הכי נורא הוא שבכל שנה
שעוברת, אני מתקשה להיזכר בילד שלי המופלא. מנסה בכל כוחותי לזכור את החיוך, את המניירות, את
שפת הגוף. דברים שהיה אומר, מוזיקה שאהב, וערפל הזמן הזה, מנגנון ההגנה של הנפש גורם לי צער
גדול. אני מנסה בכל כוחי להחזיר אל מול פני את העיניים האוהבות שלך, את הציניות הדקה והמלגלגות
מעט. והלב השבור שלי ממאן להינחם. כמו סופר מן אני רוצה לסובב את כדור הארץ לאותו יום נורא,
להציל אותך, לצעק "תוריד את הראש ילד, תיזהר הכדור בעקבותיך" אבל החיים אינם סרט. 


ילדי היפה, אני מתגעגעת אליך כל כך.  הידיים שלי
כואבות  מהצורך שלי לחבק אותך ולו רק פעם נוספת.
 
 
אמא דליה