מוטקה > בלוגים > הבלוג של אברהם מורדו > כל הדרך הלך לבד - 47

כל הדרך הלך לבד - 47

אבל הוא לא עוזב אותי. אתמול הכריח אותי לצאת אתם למרכז לקנות פלאפל. הוא הולך מחובק עם הזאתי שלו, ואני נסחבתי אחריהם כמו גלגל רזרבי של אוטו. נגרר קצת רחוק מנירה השמנה, וכל הזמן פיני היפה מסובב את ראשו, מביט ומחייך כאילו אומר: סידרתי לך חברה, אז אתה חייב לי לפחות בקבוק קולה קטן. ואני כמו טמבל משתרך אחריו ולא מעז לחזור הביתה. יום אחד אשתחרר ממנו וגם ממנה. כמה חבל שחבורת צל"ם לא הולכת ביחד למרכז. אתם אני מרגיש אחרת. לא צריך לשחק שום משחקים של חשובים ומיוחסים כמו שפיני היפה מתכוון ועושה עם ילדים אחרים.

יש הרבה ילדים בבית הספר שחושבים כמוני שפיני היפה לא מלך. הכול תלוי בי איך שאחשוב ומה אעשה עם עצמי. והוא שיעשה מה שבא לו יחד ובשותפות עם הציפי המצפצפת שלו. זו פעם אחרונה שאני נסחב אתם. אחרי שהם אכלו חצי מנת פלאפל אמרתי שכאבת לי הבטן ואני מוכרח הביתה. בגלל החצי מנה פלאפל המצ'וקמקת אתה כבר נפוח? שאל פיני. אבל אני הסתובבתי והלכתי.

ארבעה ימים לאחר שתרצה מנהלת בית ספר שפרינצק קיבלה את הסכמתה של מיכל פיטוסי, אמו של שלומי, הביאה את שלומי לביקור במושב שלה, שדה יפתח. זה היה בשבת, יום המנוחה היחיד שלה מכל צרותיה בבית הספר. אף על פי כן נסעה מוקדם בבוקר להביא את שלומי. לאפרים הייתה השבת כמו כל אחד מימי השבוע. הפרות שלו ברפת לא יכלו לדעת מתי יום חול ומתי שבת. גם כניסת השבת ויציאתה לא עניינו אותן. הפרות ייצרו חלב בכל ימות השבוע ובאותה כמות שהכבידה על עטיניהן התפוחים עד להתפקע. זו דרכו של כל רפתן, היה אפרים אומר, בצעירותו מתלהב מלובן החלב, מניחוח החציר שבאבוס ואפילו משמות הפרות, אך ברבות הימים העבודה ברפת מכבידה עד מאוד.

לא נתת לי תשובה בעניין הילד, אמרה תרצה לאפרים לפני אותה שבת. מתי שאלת ועל מה? אפרים, תענה לי. כן או לא. הטרחה עליי. אתה תיקח אותו לרפת ותראה לו איך אתה חולב את הפרות. תביאי אותו ונראה. תרצה הביאה את שלומי עד לכניסה לרפת. אפרים, זה שלומי, תכירו. שלום אדוני, אמר שלומי בטבעיות ובטון בוטח. שלום לך, ידידי הצעיר, ענה אפרים. אם אתה רוצה להיות חבר שלי, אז אל תקרא לי אדוני. תרצה הלכה, אפרים קיבל את שלומי בפנים מאירות. אתה אוהב פרות? שאל אפרים. זו רפת של פרות חולבות. אפרים הסביר לשלומי על פרות חולבות ולא חולבות, על עגלים ועגלות, על המכלאה לבקר לבשר. אחר כך עשה לו היכרות עם הפרות שלו: עדינה, פנינה, מיכל. מה, לאמא שלי קוראים מיכל, אמר שלומי. מצטער, אין שמות מיוחדים לפרות. אז לכולן יש שמות של בנות? לא אני המצאתי איך לקרוא לפרות. אפרים, איך אתה לא מתבלבל בשמות של הפרות שלך? קרה לך פעם שקראת למישהי בשם של אחרת? הרבה פעמים, אבל הן לעולם לא מתלוננות ולא נעלבות. פעם, כשהייתי צעיר וחייתי בקיבוץ, ראיתי ברפת לוח עץ תלוי על קיר עליו רשומים השמות של כל אחת מהפרות, כדי שהרפתנים החדשים יכירו אותן. והפרות מכירות את השמות שלהן? נדמָה לי שכן, אבל לא קרה לי אף פעם שפרה שקראתי לה בשמה תענה לי. שלומי, אתה רוצה לעזור לי בעבודה? בטח. מה שתגיד לי.

כעבור שעתיים ישבו תרצה, אפרים ושלומי בסלון דירתם ואכלו ארוחת צהריים. איך היה? שאלה תרצה. שלומי הסמיק ושתק. אני אגיד לך, אמר אפרים. חבל שרק היום הבאת אותו אלינו. שלומי עזר לי בעבודה ולא שמעתי שום תלונה עליו משום פרה. כל הפרות התלחשו זו עם זו ואמרו שהוא ילד נחמד. אתה רוצה שאחרי האוכל אחזיר אותך הביתה? שאלה תרצה. לא. אני נשאר. אימא שלי לא תדאג כשאני אצלכם. טוב, תוכל לשכב בחדר של הילדים ולקרוא. גם אנחנו ננוח. לפנות ערב אסיע אותך הביתה. אפרים ושלומי עלו לקומה השנייה של הבית, וכשנכנסו לאחד החדרים אמר אפרים: זה החדר של הבן שלנו יובל. כששלומי נשאר לבדו בחדר לקח ספר מאחד המדפים, פתח בעמוד מקרי ולא קרא. מחשבתו הייתה מופנית לשינוי הפתאומי שחל בחייו. אני חושב שהאיש הזה אפרים הוא איש נחמד, אמר שלומי לעצמו. הוא קיבל אותי כאילו שהייתי מכר ישן שלו. לא השמיע ציוץ של לגלוג על הדברים שאמרתי כשלא ידעתי כלום על הפרות שלו. גם כשהופתעתי מאוד שלפרה ההיא קוראים מיכל, כמו לאמא שלי, אפילו אז היה נחמד אליי. אלוהים, תעשה שהוא ירצה אותי שוב. זו פעם ראשונה שאני מבקש ממך משהו. יותר מזה אני לא רוצה. רק לעבוד ברפת של אפרים, קרוב לפרה פנינה.

מהמנהלת אני נורא חושש. אין לי אותה הרגשה כמו שיש לי כשאני ליד אפרים. הוא בשבילי כמו סבא שלי. אבל הוא לא כל כך זקן. רק נראה לי שהוא עייף מאוד. אפילו בשבת הוא מוכרח לעבוד, וזו אולי הסיבה שירצה אותי. אני לא מתעייף מהעבודה. יש לי כוח. אני מת לעזור לו. אולי ככה אני אעזור גם לאמא שלי שתדאג לי פחות. אולי גם הדבר השני שיותר קשה לי גם הוא יסתדר לי. עכשיו כשאני שוכב במיטה של אחד הילדים שלו, אסור לי להירדם. אני אחשוב על כל מיני דברים, אפילו מפחידים. חסר לי שארטיב להם את המיטה והכול ילך לי לאיבוד. למה בכלל יוצא לי פיפי כשאני ישן? זה בגלל שאני אשם במשהו? אבל לא עשיתי שום דבר רע. אולי חוץ מהמקרה הזה עם המאה שקל שתִחמתי את רוני לפידות שיגנוב מאמא שלו בשביל שאוכל לקנות מתנה לאמא שלי. אלוהים, אני מבטיח ולא יודע מתי, אבל ברגע שיהיה לי כסף, אחזיר את המאה שלקחתי.

אתה מוכן לנסוע? שמע את קולה של תרצה. מה, כבר הגיע הזמן? איפה אפרים? עדיין ישן. הוא נורא עייף. איך אני אסע בלי להגיד לו שלום ושאני רוצה לבוא שוב לרפת שלו. אל תדאג, גם אפרים רוצה שתבוא שוב בקרוב. בוא, אמך תדאג. כל זמן נסיעתם שתק שלומי. וכשתרצה עצרה את מכוניתה ליד ביתו, הצליח למצוא את לשונו ושאל: המנהלת, אני יכול לספר מחר לילדים בבית הספר על הפרות? תרצה אמרה: כשאנחנו נמצאים מחוץ לבית הספר תקרא לי תרצה. בבית הספר אני המנהלת. אתה יכול לספר על הפרות כל מה שאתה רוצה. תודה על הכול, אמר שלומי וחיוך מרוח על פניו. אני רץ לספר לאמא.

היום שלמחרת היה יום ראשון הגדול של שלומי. בהפסקה הגדולה עמדה סביבו קבוצת ילדים וכולם האזינו לסיפורו. לא תאמינו, אמר. כל עטין של פרה היו בתוכו אולי עשרה ליטר חלב. בזמן החליבה הפרות לא הולכות לשום מקום. לכל פרה יש מקום קבוע ברפת, ולכל פרה גם יש שם. את החלב מהעטין של הפרה שואבים ביחידת חליבה שנקראת אשכול, כי היא מזכירה אשכול ענבים, ולאשכול הזה יש מין שפופרות חלולות שמלבישים על הפטמות של הפרה, וזה נורא קל כי הם נדבקים לפטמות במשהו שנקרא ואקום, ככה שמיד המשאבה מתחילה לעבוד ולשאוב את החלב מהעטין. מירי עמדה שם כל הזמן והקשיבה לסיפור. הפעמון צלצל, אבל הילדים היו דבוקים לשלומי המכוער ולא התפזרו. חיכו להמשך הסיפור. הפעמון לא הִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִרפה והחבורה התנדפה. שלומי הרגיש שלפני רגע היה מלך של כנופיה שהולכת אחריו, ועכשיו כשהילדים נכנסו לכיתות והוא נשאר לבד חש כאילו חזר להיות שלומי המכוער. הוא ידע שכך מכנים אותו הילדים והכינוי דבק בו. מה יכולתי לעשות, חשב. אם הייתי יוצא נגד אותם ילדים שהמציאו ל את המכוער והם היו מתרצים ומוחקים את הכינוי הזה לזמן מה, יום אחד היה מישהו אחר ממציא לי שם גנאי אולי מעליב יותר. עכשיו זה לא נורא, אמר לעצמו. הם ימשיכו לדבר עליי ככה מאחורי הגב שלי, אבל יש לי את אפרים והפרות וכל השמות. ובעזרת הבקשה שלי מאלוהים גם המנהלת תהיה יותר תרצה ופחות מנהלת אבל יותר מהכול אני מפחד מהרגע שאפרים יֵדָע שאבא שלי עזב אותי. איזה בושה. מה אני יָגיד לו ואיך אסביר לו מה אני מרגיש. אני בקושי יכול להסביר לעצמי את ההרגשה המחורבנת הזאת שכואב לי כשהילדים צוחקים עליי בגלל שאין לי אבא. הם לא אומרים את זה כשהם עומדים מולי, כי אני קצת חזק. אבל מנצלים את הכאב שלי. זה לא צודק. נכון, אני לא יפה כמו פיני היפה, אבל גם לא מכוער כמו הגיבן ההוא מהספר. אני בטוח שאם היה לי אבא כמו לכולם בבית הספר שלנו, לא היו מעזים לקרוא לי ככה אף פעם. עכשיו כשבאה לי עזרה מאפרים , אני מוכרח למצוא משהו שישנה את המקום שלי בבית הספר. אלף- כי אני לא מכוער, ובית- אני לא אשם שאבא שלי עזב את הבית. כן. אני מוכרח גם להשתפר בלימודים. זה קודם כול. ככה שהראשונה שתשים אליי לב תהיה המורה שולמית לפידות. אני חושב שהיא לא יודעת איך המאה שקל פרחו מהתיק שלה והגיעו לכיס שלי.

אחרי כחודש של המתנה החליט מנהל הלשכה, אדון פנטי גדיש, להעיף את הפקידה רבקה לכל הרוחות. את הכבוד המפוקפק להמשך חקירת העסק הביש בקריית אלון הטיל על יהודית חי, רכזת שיקום בכירה. השעה הייתה עשר לפני הצהרים כשיהודית חי קיבלה את התפקיד הנכסף, לדעתה. גאה מאוד ישבה יהודית חי במשרדו, ושניהם בלסו בפה מלא את העוגות שהביאה יהודית חי מביתה ושתו קפה ריחני שהכינה יהודית. העוגות שלך לא רעות, אבל לא בשביל העוגות הטעימות הזמנתי אותך למשרדי. אני יודעת, ענתה. תמיד נעים לשבת אצלך במשרד ולהעביר את הזמן בחברותא. הביטי, אמר. יש איזה עניין עדין מאוד שמקורו כנראה בקריית אלון. התארגנה שם איזו חבורה הזויה של מופרעים, הקוראת לעצמה חבורת צל"ם, והם מאיימים שיפעילו נגדנו טרור. כך הם כתבו. לא במילים אלו, אך הם מנסים להטיל עליי מורא. הם טוענים שאחד הנכים שמשרדנו מטפל בו, שמו יצחק קנרי, לא מקבל גמלת נכים ראויה. אני חושד שמי שכותב את המכתבים האלה הוא עורך דין. או אולי סטודנט למשפטים.

תגובות 3 אהבו 0

539