דבורה דיין

את הלילה ההוא אינני שוכחת, יושבת אני בחדר סטודנטיות  צר, שוררת המולה עליזה מדברים ומצחקקים ואני איני מוצאת לי מנוחה, חשה אני כיצד מתפוררים החוטים המקשרים ביננו, שומעת את יללת התן בגן הבוטני האוניברסיטאי ובקול אחד בוכה נפשי איתו, מהרהרת אני משגה חל בחיי, העם אשר  לו אני רוצה לתת את כוחותי לא עמי ואני נוכריה לו.

את עמי שלי לא ידעתי את חייו ואת שפתו, מכירה אני שכירי יום פועלי מטען בנמל, איכרים הנמקים בעמלם ובעוניים, נשים הנוהרות מבתי חרושת אחרי צפירת הערב, הללו המונים, והמוני עמי היכן הם?

חברי תוהים על שתיקתי העגומה, עצבות אופפת אותי, אינני יכולה להמשיך כך, ארזתי את חפצי, ובספינת בוקר ראשונה, נסעתי אל האחוזה של בית הורי.

ימים חמימים עוטפים אותי, מוזר להיות בבית בעונה זו, משוטטת אני על גדות הדנייפר, השמש מלטפת, בימי גשם ושלג מחטטת אני בספריית אבא שם פוגשים אותי עשרות ספרים בלשון בלתי מובנת לי וברור לי כי פה טמון הפתרון לחידת חיי, הולכת וגמלה , רוח קרה נושבת ושלג יורד, עוד מעט נרדמים החיים בכפר, ואני טרם החלטתי מה לעשות,.

ראש השנה האזרחי חלף, כסות לבנה פרושה על הכל, יושבת אני לבדי ומדפדפת במכתביו של אבא, יודעת אני כי רב המכתבים הם מא"י ועל א"י, השפה אינה מובנת לי, פתאום מציצה אני ומכתב אחד הוא בשפה הרוסית המכתב היה מזאב טיומקין, קראתיו, רצה אני קיצרת נשימה אל נהר הדנייפר אשר מאז ילדותי שיתפתי אותו בצרותי ובשמחותי, בלי כל חשש קוראת אני בקול רם נוסעת אני לא"י, עמדתי מבלי להרגיש צינה ,חמימות בליבי וצימאון ברוחי לחיים ולעבודה.

בספינה היו מלבדי שלושה ישישים אשר נסעו למות בארץ הקדושה, היתה גם אם ובנה הקט אשר ידע לזמר בקולו הדק שירים בעברית,

ירדתי מהאוניה בחיפה, נגררתי אחרי האשה אל בית מלונה, ישבתי חרש והקשבתי לשיחת המסובים, איש צעיר מגודל זקן, עיניו נבונות ומחייכות, ידיו בכיסי בגדו, וראשו משורבב, בטחתי בו, למחרת הלכתי אחרי ב. לרחביה.

בדגניה אשר בה אני נמצאת היום, אפיתי כל יום לחם לחמישים אנשים, מוסיפה ללוש במאמצים אל אנושיים,  זה לא מכבר תקפני הספק מי צריך לעבןדתי ולעבודת אנשים כמותי?  האין להיות בלעדיה? חברי חורשים זורעים וקוצרים, לא רחוק נמצאת טחנת קמח , טוחנת והופכת את גרעיני חיטתנו לקמח, ובא הקמח לידי והפך ללחם, היש חיים בלעדי לחם?