לואי אמסטרונג

הוא גדל בין הביבים, בעוני מביש, בשכונה של אלימות קיצונית. הוריו התגרשו כאשר היה ילד צעיר, ולואי הפך למפרנס העיקרי  והחזיק בשתי עבודות.

במשך היום  עבד על קרון פחמים והכריז בקולי קולות חמישה סנט לדלי, בלילות ניגן בקורנית.

אביו מאמצו אשר היה גם מדריכו היה ג'ו אוליבר, אל תשכח את המלודיה אמר לו, נתן לו במתנה קורנית חבוטה ואמר לו מכאן אתה תמשיך איתה, לא היו לו ילדים והוא אימץ את לואי כבן  אתה הילד שלא היה לי מעולם אמר.

ילדי השכונה קראו לו דיפר, הוא הי גאה במדיו ובתזמורת הילדים האסופים, כאשר התזמורת צעדה בשכונת מגוריו באק או טאון, ברחובות הקשים והאלימים בהם נולד.

הילד ניחן בחוש קצב ובהתלהבות, הבחין בו המורה דיוויס אשר חזר ואמר בצליל הנכון יכול אתה לנגן רגטיים וגם קלאסי, לואי אמר אני אזכור זאת. בלילות כאר ניגן בקורנית, נגן לנו קצת בלוז לחשו הנשים,  הטיפים שהן נתנו היון גדולות ממשכורתו.

ניו אורליאנס של שנת 1914 סיפקה עבודות למוזיקאי ז'אז אך השכר היה נמוך.

כאשר החל לנגן בחצוצרה חשב לואי החלום שלי מתגשם, הוא ניגן את הצלילים בטבעיות ובקלות, הוא נזכר תמיד, זה לא מה שכתוב בנייר, עמוק בפנים חייבים להרגיש את זה.

צעד אחר צעד התקדם  הילד שהפך לגבר, בשנת 1922 קבל הזמנה משיקגו, הפסנתרנית שהיתה יפה ואינטלגנטית הפכה בשנ ת 1924 להיות גב" ארמסטרונג. המאזינים משתאים ופעורי פה יצאו מגידרם, כל אחד מחברי התזמורת  היה רב אמן בתחומו, לואי הפיק מהחצוצרה עוצמה וחם.

הוא הוציא מאות תקליטים, בשנת 1929 כאשר הגיע לניו יורק שמו היה ידוע בכל פינה, למרות שזו היתה שנת השפל הכלכלי, היתה זו הצלחה מסחררת.

משנת 1929 ועד לשנת 1946, היה מנהלם של תזמורות, כושר ההמצאה שלו לא נח לרגע.

בקיץ 1932 הופיע באולם הפלאדיום בלונדון, והבריטים המאופקים הריעו, לואי הביא את הז'אז מעבר לאוקיאנוס, בשנת 1954 קבלו את פניו ביפן בשאגות, קבלת הפנים היתה מלכותית.

כאשר המונים ברחבי העולם הריעו לו נזכר באבותיו אשר נמכרו לעבדים ביבשת, ועתה חוזר הוא אליהם עם המוזיקה המשלבת את העצב והדמע של בני עמו.

לואי סייר בכל העולם, ההתרגשות מבסביבו נבעה גם מנדיבותו ומהאווירה שהוא הישרה, בין שניגן בחצוצרה ובין שהימהם  איזו מנגינה.

אלוהים אינו נדיב ואינו מטפטף מלמעלה ניסים, זו תוצאה של כישרון, נחישות אימונים והתמדה,

לואי נפטר ביולי 1971 בביתו שבניו יורק , רבים ממוזיקאי הז'אז הלכו בעקתותיו, הקלטותיו היו ציוני דרך לז'אז המודרני.

מרתק אותי לכתוב על אנשים שהגיעו מהמדרכות, עלו והמריאו עד לפיסגה ולקצה הפירמידה.