אמא פרק ב
מרים לבל פרק שני
עם העליה ארצה נפתח פרק חדש בחייה תרתי-משמע. לא היה קל למרים. למרים שלכאורה חזרה לחיק משפחתה, איבדה את הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לה, וגם לא היו לה חסכונות. אמנם המשפחה יצאה מגדרה כדי לעזור לה, אך אביה לא היה עשיר. אבל רוחה לא נפלה. בכלל אני לא זוכר אותה כשרוחה נופלת עליה למרות שהייתה כל חייה חולה מאד, ורוב החיים ללא בן-זוג, כלומר די בודדת. היא הייתה אשה אמיצה.
בארץ מי שקיבל אותה היו אביה ואמה, אותו אב שגירש אותה מהבית. הם עזרו לה בשלבים הראשונים של קליטתה בארץ. אך אביה הציג לה תנאי: היא לא מתקרבת לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. היא קיבלה את זה, כי הייתה מטופלת בילדה.
נראה לי שהיא התחילה להשתלב במשפחה בת"א ובארץ (לסבי היה שם אח אמיד סוחר בדים, בתו בת-דודתה של אמי אח ושתי אחיות (ועוד קרובים רבים). למרות שנות הניתוק הרבות, הם קיבלו אותה בחום ובאהבה.
אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלה חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתה, הוא לא היה בעל אמצעים כאמור, (למעשה היה סמוך על שולחנו של אחיו), ולכן החליט לשלוח אותה לכפר חוגלה הכפר הסמוך לקיבוצנו, מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שיש לה אחות (סיטה) בגבעת חיים. מרים שאף פעם לא העלתה בדעתה שתגיע לחיי קיבוץ, שכרה חדר בכפר, ואת תמר הכניסה לבית ילדים בקיבוץ.
בביקוריה אצל אחותה היא נפגשה עם אבי, ראובן, שהיה בג"ח כבר משנת 1934 והיה כבר גרוש מחברת קיבוץ אחרת.
ראובן ומרים התאהבו זה בזו, וזו בזה. שניהם היו יפים, משכילים וחכמים. אלא ששניהם היו דעתניים רגזנים, ווכחנים בלתי נלאים, בלתי מסוגלים לוותר על עמדתם, וגם התחום של ההשקפה הפוליטית יצר תהום ביניהם – הוא היה ציוני אדוק והיא הייתה קומוניסטית די מסתייגת מהציונות. בנוסף, ראובן כבר היה חולה במניה –דיפרסייה דבר שדן את נישואיהם בוודאות לכשלון. אמא שלי אמרה תמיד שרק השנה הראשונה שלה איתו הייתה טובה. מאז הם לא הפסיקו לריב. גם אחרי הגירושין הם המשיכו לריב בחום על אלף ואחת נושאים. למרות זה לטענתה, הוא אהב אותה כל חייו, ולא ממש נפרד ממנה. היא לא ידעה לשים לו גבול ולא לתת לו לחדור לחייה גם אחרי שהתגרשו. הוא הוסיף לבקר בדירתה, ובד"כ היה מתפתח ריב בכל ביקור כזה. תמיד היה התירוץ של הילד המשותף...אבל הילד הזה שזה אני היה תקוע באמצע הפלונטר הזה, ביניהם.
אבל נחזור למאבק של אבי על קליטתן של מרים ותמר לג"ח.
ראובן הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן עם מרים, ומבקש שיקבלו אותה לקיבוץ, עם בתה תמר.
הקיבוץ סירב להיענות לבקשת אבי. הנימוקים היו, שקודם כל מרים חולה כרונית, ושנית היא "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוה מפעילותה האנטי ציונית בחו"ל. ראובן החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה, עם אמי ובתה, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת זה נמשך שנתיים.
ואז, כך סיפרה לי אימי, ערב אחד המזכיר ואבי נפגשו ליד הבריכה ב"עיגול ארלוזורוב" לשיחה על ה"מצב". אמי ישבה על ספסל במרחק מה מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים היא ראתה איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות גבעת חיים. אמא מספרת שאחרי שעה של הקפות כאלו, אבי בא עם פנים שמחות, והודיע לה, שהקיבוץ יקבל אותה בתנאי שהיא תחתום על הצהרה, שלעולם לא תיצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית ולא תעסוק בפוליטיקה. היא חתמה, והקיבוץ קלט אותה ואת אחותי. אבי תמיד התגאה בפרק הזה, של חייו, וטען שמרים ותמר לא זוכרות לו את "חסד נעוריו".
מדוע הם לא עזבו את הקיבוץ? במכתב מאותה תקופה שבה הם חיו בין גבעת חיים לחוגלה, שהוקרא לי לאחר מותה, אמא כותבת לאחיה, בכבוד רב על אבי, ומצהירה שזה לא יהיה הוגן מצידה להוציא אותו מהקיבוץ בגלל בעיות הקליטה שלה. אבי היה קיבוצניק מאמין ונאמן, שאף פעם לא שקל לעזוב את הקיבוץ.
כך החלו חייה בקיבוץ. וכאן אני ארשה לעצמי סטייה קלה מהסיפור הכרונולוגי, לבירור שאלות מופשטות יותר. אני שואל את עצמי האם היא הייתה מאושרת בקיבוץ? (והרי אנחנו גדלנו על המוסכמה שבקיבוץ כולם מאושרים). האם הזדהתה עם צורת החיים הזו? לא שוחחנו ישירות על נושאים אלו ואני מסיק דבר מתוך דבר.
לכאורה, הקיבוץ היה צורת חיים שמגשימה את רעיונות הקומוניזם. צורת חיים שוויונית וצודקת. אבל הקומוניזם שלה היה קומוניזם מהפכני, שכלל מלחמת מעמדות, שביתות, הפגנות, ותפיסת השלטון (לפי דוגמת רוסיה הסובייטית) ואילו הקיבוץ היה כפר קטן, מין קומונה מסתגרת, העסוק בחיי המשק בעיקר, ובהטבת תנאי חבריו (אמנם פעיל במיזמים לאומיים כמו אירוח פלוגת פלמ"ח, העפלה ועוד).
בגיל מתקדם למדי היא ניסתה לחזור לפעילות למען השכבות הנדכאות, והייתה עושה ביקורי בית אצל נשות מעברת אור-עקיבא. זה היה קשור איך שהוא למפלגת אחה"ע או מפא"י. היא הייתה חוזרת עם אור בעינייים, ובצקת ברגליים, (הכוונה לרגליים נפוחות, שזוהי תסמונת ידועה של אנשים עם אי-ספיקה של הלב). הרגשתי שהיא טועמת קורטוב מהימים "הגדולים" שלה במפלגה הקומוניסטית, ושההתמסרות לזולת היא בדמה, ועתה היא זוכה להתעלות מחודשת. את המפלגה עצמה ואת ראשיה (גלילי למשל) היא לא אהבה. המצע שלהם על "שלמות הארץ" ממש דחה אותה.
אבל נחזור להתחלה. היה לה מאד קשה להכניס את תמר לחינוך המשותף. לתמר היה קשה לעבור מחינוך ביתי, לבית ילדים עם חינוך משותף ולינה משותפת. זה הגיע עד לשביתת רעב של תמר ואמא נאלצה להוציא אותה לתקופה מסויימת מהבית ילדים. (גם בגידול שלי היו בעיות. המטפלות החליטו שלאמא שלי אסור להניק מטעמי בריאות, וכשהיא הייתה באה לבית התינוקות היא הייתה מוצאת תינוק שבע).
העובדה המכריעה לגבי השתלבותה של מרים בקיבוץ היתה שהיא הייתה חולת לב קשה, ולכן לא יכלה רוב שנותיה בקיבוץ להשתלב בעבודה כאחד החברים מהשורה. היו הרבה חברים שלא אהבו את זה, ובהזדמנויות שונות עקצו אותה על-כך (לפעמים העקיצה נפלה גם על אוזני, וכמה שזה כאב לי...). בשנים הראשונות היא עבדה יום מלא בבתי ילדים, במכבסה, ועוד, אבל אח"כ כשמצבה הבריאותי התדרדר היא עבדה ב"הקמות", במועדון לחבר וכיוצא באלו – עבודות חלקיות בשולי העשייה הקיבוצית. יש לציין שבשנות החמישים המאוחרות היא נתנה כמה שנים שיעורים לקבוצות קטנות של תלמידים שהתקשו באנגלית, וראתה לדעתי ברכה בעמלה, אם כי לא היתה ממש שייכת לסקטור המורים בקיבוץ. יש להוסיף לכך תקופה קצרה שבה היא הייתה מדריכה של קבוצות עולים ממרוקו, והשקיעה בזה את כל מירצה.
מה שאני רוצה להגיד, שבנתונים כאלה היא לא יכלה ממש להיות מאושרת ומשולבת בקיבוץ. היא לא הייתה הולכת לאספות הקיבוץ, היא הייתה מגיעה לארוחת ערב בחדר-אוכל באיחור גדול כשרוב החברים כבר לא היו שם. כנראה שהיא לא קראה את עלון הקיבוץ (כי לא שלטה ממש בעברית), ובעיות הקיבוץ לא היו נושא לשיחה בביתה. צר לי לציין זאת, אך לדעתי היו לה מעט מאד חברים בקיבוץ, ואת ביתה כמעט שלא פקדו חברים. עובדה זו מפליאה אותי במקצת, כי היתה לה יכולת ביטוי, יכולת לדובב אנשים ויכולת לקשרים יפים עם אנשים, ולפני שהיא הגיעה לקיבוץ היו לה הרבה חברים. (למעשה אני זוכר רק אייקו ולילי בוב מבקרים אצלה). נראה לי שקשריה החברתיים היו בעיקר עם המשפחה המורחבת, עם האחים שלה, עם הדודים שלה וכו'. היא הייתה מהאנשים שיכולים לחיות לבד, אמנם תמר ואני רוב השנים היינו לידה בקיבוץ בגלל מחלתה, אבל היו לנו חיים משלנו. היא הייתה מהאנשים שיכולים להסתפק בספרים ובמוסיקה.
מה היה יחסה לציונות וליהדות? צריך לזכור שמרים באה מעמדה קומוניסטית של שלילת הציונות מכל וכל. לדעתי היא אף פעם לא הגיעה לכלל הזדהות עם הציונות, למרות שלכאורה השואה, עליית גרמניה הנאצית, והעובדה שכל-כך הרבה מחבריה בסודטים הפכו לנאצים, היו אמורים לגרום לה להתפכחות מהאמונה בקומוניזם ובאחוות עמים. שנים רבות רוסיה הסובייטית הייתה "המולדת השנייה" שלה כאמרתו המפורסמת של חזן ממנהיגי מפ"ם והשומר הצעיר.
את ההיסטוריה הציונית של מאה השנים האחרונות לא ממש הכירה, וגם לא התעניינה בה. את השפה העברית לא למדה כראוי, ולכן לא הייתה מסוגלת לכתוב ולקרוא באופן שוטף ספר עברי, וכך יצא שהיא הייתה מרוחקת מהתרבות העברית. לעומת זאת הייתה מחוברת לתרבות הרוסית הגדולה, לספרות הגרמנית, הצרפתית, והאנגלית. את האהבה הזו לספרות היא הורישה לתמר ולי.
זכורתני ערב אחד במלחמת סיני, שכל בני כיתתי התרימו את הוריהם למען "קרן המגן". אימי ואבי, למרות שכבר היו גרושים קיימו ויכוח צעקני בנכוחותי על הסוגיה הזו. בעיני אמא שלי, נאצר, שליט מצרים, היה נציג כוחות הקידמה, סוציאליסט, וישראל ייצגה את הכוחות האימפריאליסטים הריאקציונים. היא לא הסכימה בשום אופן לתרום לי גרוש אחד. אבא שלי היה ציוני נלהב, ולא היה מוכן לשמוע דברים כאלו. אני לא זוכר בדיוק איך נגמר הויכוח, ומה הוחלט שם.
עליזה אולמרט כותבת על הוריה כי הם "מעולם לא הכו שורש בארץ"... וכי הייתה שותפה לטלטלה של שני אנשים צעירים, שהגיעו לכאן אחרי שהמולדת התרבותית (גרמניה) בגדה בהם (7 ימים, 20/02/09). מצאתי שזהו תיאור מאד קולע למצבה של אמא בארץ.
יחסה ליהדות, ובעיקר ליהדות הדתית, היה שלילה מוחלטת, (ולמרות זה אני הפכתי למורה לתנ"ך ויהדות). אני לא חושב שהיא הכירה את התנ"ך, ובעיניה הדתיים כולם היו "קלריקלים" וריאקציונרים. את היחס הבסיסי לדת היא שאבה כנראה ממרקס, שאמר ש"הדת היא אופיום להמונים". את מושגיה על היהדות היא שאבה מכמה שירים של היינה: "הויכוח" ו"שבת המלכה". בפואמה הראשונה יש ויכוח תיאולוגי בין כומר לרב, בפני המלך והמלכה. בסופו המלך שואל את המלכה מי צודק בין השניים. תשובתה היא : "לא אדע עם מי הצדק/ אך נדמה לי, כי שניהם/ הנזיר וגם הרבי/ ריח רע נודף מהם". הפואמה הזו ממחישה את הניכור של היינה שהיה אתיאיסט מושבע, מהיהדות. זה בערך היה גם יחסה אל היהדות. יחד עם זאת היא סיפרה לי גם את הפואמה "שבת המלכה" של היינה, העוסקת ביהודי שכל השבוע הוא חי חיי כלב, והוא בעצם ממש כלב, אך בליל שבת ובשבת הוא הופך לנסיך. שיר זה מבטא את רגשותיו האמביוולנטים של היינה כלפי היהודים, בין משיכה לדחייה (היינה כידוע המיר את דתו לנצרות).
יתכן שהעובדה שאמא סיפרה לי פואימות בע"פ, תעורר תמיהה בלב הקורא. אך זאת לדעת, אמא הייתה מספרת סיפורים מוכשרת מאז ילדותה. אנחנו (תמר ואני) כילדים נהנו מהכישרון הזה המיוחד שלה. היא סיפרה לי את כל סיפורי ספר הג'ונגל בצורה כל-כך חיה, שאני רואה את התמונות האלו שהעלתה לנגד עיני עד היום. אחרי הסיפורים שלה, ספר הג'ונגל המקורי ממש שיעמם אותי. כמו-כן היא סיפרה לי את אגדות האחים גרים, "אגדת הניבלונגים", ואגדות של עמים אחרים. היא ידעה ליצור דרמה, להעביר צבעים ורגשות, וזה היה ממש מרשים.
פעמים רבות, היא נהגה לספר לי את הסיפורים לפני השינה, בבית הילדים, וגם אחרי שעת ההשכבה. היינו שוכבים בחושך, בחדר הילדים, ארבעה ילדים, ואמא היתה מספרת ומספרת. לפעמים זה נמשך שעה. זה היה קצת בניגוד לכללי ההשכבה. לעיתים קרובות היו נאספים ילדים נוספים ליד החלון של חדר השנה והקשיבו, ואני קצת התגאיתי באמא שלי.
לאחר הסטיה הגדולה שעשינו, נחזור לסיפור הכרונולוגי.
כאמור אמי ואבי הצליחו להתגבר על המכשול של התנגדות הקיבוץ לקליטתם, והחלו את חייהם בקיבוץ בערך ב-1942. אבל חיי הנישואים התנהלו תוך מריבות קשות מאד. למה הם רבו כל-כך הרבה קשה לי להבין ממרחק השנים, מה גם שרוב המריבות התנהלו בגרמנית, ואני לא הבנתי. יכול להיות ששניהם היו אנשים שלא יודעים לוותר. אבא שלי היה אדם מאד רגיש לכל זלזול בכבודו מצד אחד, ומאד בלתי רגיש לרגשותיו של הזולת מצד שני. שניהם היו ווכחנים בלתי נלאים כפי שכבר ציינתי, וידעו היטב לפגוע אחד בשני בעזרת מילים. כשהם רבו הם יכלו להתנהג כמו משוגעים. למשל זכור לי כיצד אמי בורחת איתי על זרועותיה, לחדרו של מזכיר הקיבוץ כשראובן דולק אחריה. חלק ממריבותיהם הם היו מביאים לפני תמר, ששימשה כבר בגיל 10 השופטת ביניהם, והיתה צריכה לפסוק "מי הצודק!" במקרה שפסקה לטובת אמא, ראובן היה מחרים אותה למשך חודשים.
אני נולדתי ב-1945 , ועד להולדתי, כלומר בחמש השנים שהם היו ביחד, הם כבר הספיקו להיפרד לפחות פעם אחת לחודשים ארוכים, ואח"כ לחזור לחיים זוגיים למה הם החליטו לעשות עוד ילד? ממש לא ברור לי. האם הייתי "ילד פיוס"?
ידוע לי ממקור מסוים שאמי אמרה ש"מגיע לראובן ילד משלו". יתכן גם שרצתה עוד ילד. הרופאים אמרו לה, כך סיפרה לי, כי הריון יסכן את חייה. לממרים זאת החליטה להמרים (אמרתי כבר שהיא הייתה אמיצה?) עוד פעם לאבי. הפעם ההריון הצליח וכך נולדתי אני.
נראה לי כי מרים הייתה מאושרת עם הילד החדש, (שזה אני) כך זה נראה בתמונות, למרות ההגבלות שהוטלו על האמהות בית התינוקות הקיבוצי.
עם העליה ארצה נפתח פרק חדש בחייה תרתי-משמע. לא היה קל למרים. למרים שלכאורה חזרה לחיק משפחתה, איבדה את הכל: חברים, מפלגה, קריירה, שפה. מקצוע לא היה לה, וגם לא היו לה חסכונות. אמנם המשפחה יצאה מגדרה כדי לעזור לה, אך אביה לא היה עשיר. אבל רוחה לא נפלה. בכלל אני לא זוכר אותה כשרוחה נופלת עליה למרות שהייתה כל חייה חולה מאד, ורוב החיים ללא בן-זוג, כלומר די בודדת. היא הייתה אשה אמיצה.
בארץ מי שקיבל אותה היו אביה ואמה, אותו אב שגירש אותה מהבית. הם עזרו לה בשלבים הראשונים של קליטתה בארץ. אך אביה הציג לה תנאי: היא לא מתקרבת לפעילות פוליטית ובטח שלא לקומוניסטים. היא קיבלה את זה, כי הייתה מטופלת בילדה.
נראה לי שהיא התחילה להשתלב במשפחה בת"א ובארץ (לסבי היה שם אח אמיד סוחר בדים, בתו בת-דודתה של אמי אח ושתי אחיות (ועוד קרובים רבים). למרות שנות הניתוק הרבות, הם קיבלו אותה בחום ובאהבה.
אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלה חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתה, הוא לא היה בעל אמצעים כאמור, (למעשה היה סמוך על שולחנו של אחיו), ולכן החליט לשלוח אותה לכפר חוגלה הכפר הסמוך לקיבוצנו, מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שיש לה אחות (סיטה) בגבעת חיים. מרים שאף פעם לא העלתה בדעתה שתגיע לחיי קיבוץ, שכרה חדר בכפר, ואת תמר הכניסה לבית ילדים בקיבוץ.
בביקוריה אצל אחותה היא נפגשה עם אבי, ראובן, שהיה בג"ח כבר משנת 1934 והיה כבר גרוש מחברת קיבוץ אחרת.
ראובן ומרים התאהבו זה בזו, וזו בזה. שניהם היו יפים, משכילים וחכמים. אלא ששניהם היו דעתניים רגזנים, ווכחנים בלתי נלאים, בלתי מסוגלים לוותר על עמדתם, וגם התחום של ההשקפה הפוליטית יצר תהום ביניהם – הוא היה ציוני אדוק והיא הייתה קומוניסטית די מסתייגת מהציונות. בנוסף, ראובן כבר היה חולה במניה –דיפרסייה דבר שדן את נישואיהם בוודאות לכשלון. אמא שלי אמרה תמיד שרק השנה הראשונה שלה איתו הייתה טובה. מאז הם לא הפסיקו לריב. גם אחרי הגירושין הם המשיכו לריב בחום על אלף ואחת נושאים. למרות זה לטענתה, הוא אהב אותה כל חייו, ולא ממש נפרד ממנה. היא לא ידעה לשים לו גבול ולא לתת לו לחדור לחייה גם אחרי שהתגרשו. הוא הוסיף לבקר בדירתה, ובד"כ היה מתפתח ריב בכל ביקור כזה. תמיד היה התירוץ של הילד המשותף...אבל הילד הזה שזה אני היה תקוע באמצע הפלונטר הזה, ביניהם.
אבל נחזור למאבק של אבי על קליטתן של מרים ותמר לג"ח.
ראובן הודיע לקיבוץ שהוא הולך להתחתן עם מרים, ומבקש שיקבלו אותה לקיבוץ, עם בתה תמר.
הקיבוץ סירב להיענות לבקשת אבי. הנימוקים היו, שקודם כל מרים חולה כרונית, ושנית היא "קומוניסטית" ידועה, שרבים מחברי הקיבוץ הכירוה מפעילותה האנטי ציונית בחו"ל. ראובן החליט שהוא לא מוותר. הוא עבר לגור בכפר-חוגלה, עם אמי ובתה, עבד אצל איכרי הכפר, והמשיך לשמור על חברותו בקיבוץ. הוא כנראה בילה הרבה בקיבוץ, והמצב הזה היה לא נעים לחברים. אבל בכל זאת זה נמשך שנתיים.
ואז, כך סיפרה לי אימי, ערב אחד המזכיר ואבי נפגשו ליד הבריכה ב"עיגול ארלוזורוב" לשיחה על ה"מצב". אמי ישבה על ספסל במרחק מה מתחת לאחד העצים, ולאור הדמדומים היא ראתה איך השניים מקיפים את הבריכה הקטנה, שוב ושוב. אם חומות יריחו נפלו אחרי שבע הקפות, כאן נדרשו הרבה יותר הקפות כדי להפיל את חומות גבעת חיים. אמא מספרת שאחרי שעה של הקפות כאלו, אבי בא עם פנים שמחות, והודיע לה, שהקיבוץ יקבל אותה בתנאי שהיא תחתום על הצהרה, שלעולם לא תיצור קשר עם אנשי המפלגה הקומוניסטית ולא תעסוק בפוליטיקה. היא חתמה, והקיבוץ קלט אותה ואת אחותי. אבי תמיד התגאה בפרק הזה, של חייו, וטען שמרים ותמר לא זוכרות לו את "חסד נעוריו".
מדוע הם לא עזבו את הקיבוץ? במכתב מאותה תקופה שבה הם חיו בין גבעת חיים לחוגלה, שהוקרא לי לאחר מותה, אמא כותבת לאחיה, בכבוד רב על אבי, ומצהירה שזה לא יהיה הוגן מצידה להוציא אותו מהקיבוץ בגלל בעיות הקליטה שלה. אבי היה קיבוצניק מאמין ונאמן, שאף פעם לא שקל לעזוב את הקיבוץ.
כך החלו חייה בקיבוץ. וכאן אני ארשה לעצמי סטייה קלה מהסיפור הכרונולוגי, לבירור שאלות מופשטות יותר. אני שואל את עצמי האם היא הייתה מאושרת בקיבוץ? (והרי אנחנו גדלנו על המוסכמה שבקיבוץ כולם מאושרים). האם הזדהתה עם צורת החיים הזו? לא שוחחנו ישירות על נושאים אלו ואני מסיק דבר מתוך דבר.
לכאורה, הקיבוץ היה צורת חיים שמגשימה את רעיונות הקומוניזם. צורת חיים שוויונית וצודקת. אבל הקומוניזם שלה היה קומוניזם מהפכני, שכלל מלחמת מעמדות, שביתות, הפגנות, ותפיסת השלטון (לפי דוגמת רוסיה הסובייטית) ואילו הקיבוץ היה כפר קטן, מין קומונה מסתגרת, העסוק בחיי המשק בעיקר, ובהטבת תנאי חבריו (אמנם פעיל במיזמים לאומיים כמו אירוח פלוגת פלמ"ח, העפלה ועוד).
בגיל מתקדם למדי היא ניסתה לחזור לפעילות למען השכבות הנדכאות, והייתה עושה ביקורי בית אצל נשות מעברת אור-עקיבא. זה היה קשור איך שהוא למפלגת אחה"ע או מפא"י. היא הייתה חוזרת עם אור בעינייים, ובצקת ברגליים, (הכוונה לרגליים נפוחות, שזוהי תסמונת ידועה של אנשים עם אי-ספיקה של הלב). הרגשתי שהיא טועמת קורטוב מהימים "הגדולים" שלה במפלגה הקומוניסטית, ושההתמסרות לזולת היא בדמה, ועתה היא זוכה להתעלות מחודשת. את המפלגה עצמה ואת ראשיה (גלילי למשל) היא לא אהבה. המצע שלהם על "שלמות הארץ" ממש דחה אותה.
אבל נחזור להתחלה. היה לה מאד קשה להכניס את תמר לחינוך המשותף. לתמר היה קשה לעבור מחינוך ביתי, לבית ילדים עם חינוך משותף ולינה משותפת. זה הגיע עד לשביתת רעב של תמר ואמא נאלצה להוציא אותה לתקופה מסויימת מהבית ילדים. (גם בגידול שלי היו בעיות. המטפלות החליטו שלאמא שלי אסור להניק מטעמי בריאות, וכשהיא הייתה באה לבית התינוקות היא הייתה מוצאת תינוק שבע).
העובדה המכריעה לגבי השתלבותה של מרים בקיבוץ היתה שהיא הייתה חולת לב קשה, ולכן לא יכלה רוב שנותיה בקיבוץ להשתלב בעבודה כאחד החברים מהשורה. היו הרבה חברים שלא אהבו את זה, ובהזדמנויות שונות עקצו אותה על-כך (לפעמים העקיצה נפלה גם על אוזני, וכמה שזה כאב לי...). בשנים הראשונות היא עבדה יום מלא בבתי ילדים, במכבסה, ועוד, אבל אח"כ כשמצבה הבריאותי התדרדר היא עבדה ב"הקמות", במועדון לחבר וכיוצא באלו – עבודות חלקיות בשולי העשייה הקיבוצית. יש לציין שבשנות החמישים המאוחרות היא נתנה כמה שנים שיעורים לקבוצות קטנות של תלמידים שהתקשו באנגלית, וראתה לדעתי ברכה בעמלה, אם כי לא היתה ממש שייכת לסקטור המורים בקיבוץ. יש להוסיף לכך תקופה קצרה שבה היא הייתה מדריכה של קבוצות עולים ממרוקו, והשקיעה בזה את כל מירצה.
מה שאני רוצה להגיד, שבנתונים כאלה היא לא יכלה ממש להיות מאושרת ומשולבת בקיבוץ. היא לא הייתה הולכת לאספות הקיבוץ, היא הייתה מגיעה לארוחת ערב בחדר-אוכל באיחור גדול כשרוב החברים כבר לא היו שם. כנראה שהיא לא קראה את עלון הקיבוץ (כי לא שלטה ממש בעברית), ובעיות הקיבוץ לא היו נושא לשיחה בביתה. צר לי לציין זאת, אך לדעתי היו לה מעט מאד חברים בקיבוץ, ואת ביתה כמעט שלא פקדו חברים. עובדה זו מפליאה אותי במקצת, כי היתה לה יכולת ביטוי, יכולת לדובב אנשים ויכולת לקשרים יפים עם אנשים, ולפני שהיא הגיעה לקיבוץ היו לה הרבה חברים. (למעשה אני זוכר רק אייקו ולילי בוב מבקרים אצלה). נראה לי שקשריה החברתיים היו בעיקר עם המשפחה המורחבת, עם האחים שלה, עם הדודים שלה וכו'. היא הייתה מהאנשים שיכולים לחיות לבד, אמנם תמר ואני רוב השנים היינו לידה בקיבוץ בגלל מחלתה, אבל היו לנו חיים משלנו. היא הייתה מהאנשים שיכולים להסתפק בספרים ובמוסיקה.
מה היה יחסה לציונות וליהדות? צריך לזכור שמרים באה מעמדה קומוניסטית של שלילת הציונות מכל וכל. לדעתי היא אף פעם לא הגיעה לכלל הזדהות עם הציונות, למרות שלכאורה השואה, עליית גרמניה הנאצית, והעובדה שכל-כך הרבה מחבריה בסודטים הפכו לנאצים, היו אמורים לגרום לה להתפכחות מהאמונה בקומוניזם ובאחוות עמים. שנים רבות רוסיה הסובייטית הייתה "המולדת השנייה" שלה כאמרתו המפורסמת של חזן ממנהיגי מפ"ם והשומר הצעיר.
את ההיסטוריה הציונית של מאה השנים האחרונות לא ממש הכירה, וגם לא התעניינה בה. את השפה העברית לא למדה כראוי, ולכן לא הייתה מסוגלת לכתוב ולקרוא באופן שוטף ספר עברי, וכך יצא שהיא הייתה מרוחקת מהתרבות העברית. לעומת זאת הייתה מחוברת לתרבות הרוסית הגדולה, לספרות הגרמנית, הצרפתית, והאנגלית. את האהבה הזו לספרות היא הורישה לתמר ולי.
זכורתני ערב אחד במלחמת סיני, שכל בני כיתתי התרימו את הוריהם למען "קרן המגן". אימי ואבי, למרות שכבר היו גרושים קיימו ויכוח צעקני בנכוחותי על הסוגיה הזו. בעיני אמא שלי, נאצר, שליט מצרים, היה נציג כוחות הקידמה, סוציאליסט, וישראל ייצגה את הכוחות האימפריאליסטים הריאקציונים. היא לא הסכימה בשום אופן לתרום לי גרוש אחד. אבא שלי היה ציוני נלהב, ולא היה מוכן לשמוע דברים כאלו. אני לא זוכר בדיוק איך נגמר הויכוח, ומה הוחלט שם.
עליזה אולמרט כותבת על הוריה כי הם "מעולם לא הכו שורש בארץ"... וכי הייתה שותפה לטלטלה של שני אנשים צעירים, שהגיעו לכאן אחרי שהמולדת התרבותית (גרמניה) בגדה בהם (7 ימים, 20/02/09). מצאתי שזהו תיאור מאד קולע למצבה של אמא בארץ.
יחסה ליהדות, ובעיקר ליהדות הדתית, היה שלילה מוחלטת, (ולמרות זה אני הפכתי למורה לתנ"ך ויהדות). אני לא חושב שהיא הכירה את התנ"ך, ובעיניה הדתיים כולם היו "קלריקלים" וריאקציונרים. את היחס הבסיסי לדת היא שאבה כנראה ממרקס, שאמר ש"הדת היא אופיום להמונים". את מושגיה על היהדות היא שאבה מכמה שירים של היינה: "הויכוח" ו"שבת המלכה". בפואמה הראשונה יש ויכוח תיאולוגי בין כומר לרב, בפני המלך והמלכה. בסופו המלך שואל את המלכה מי צודק בין השניים. תשובתה היא : "לא אדע עם מי הצדק/ אך נדמה לי, כי שניהם/ הנזיר וגם הרבי/ ריח רע נודף מהם". הפואמה הזו ממחישה את הניכור של היינה שהיה אתיאיסט מושבע, מהיהדות. זה בערך היה גם יחסה אל היהדות. יחד עם זאת היא סיפרה לי גם את הפואמה "שבת המלכה" של היינה, העוסקת ביהודי שכל השבוע הוא חי חיי כלב, והוא בעצם ממש כלב, אך בליל שבת ובשבת הוא הופך לנסיך. שיר זה מבטא את רגשותיו האמביוולנטים של היינה כלפי היהודים, בין משיכה לדחייה (היינה כידוע המיר את דתו לנצרות).
יתכן שהעובדה שאמא סיפרה לי פואימות בע"פ, תעורר תמיהה בלב הקורא. אך זאת לדעת, אמא הייתה מספרת סיפורים מוכשרת מאז ילדותה. אנחנו (תמר ואני) כילדים נהנו מהכישרון הזה המיוחד שלה. היא סיפרה לי את כל סיפורי ספר הג'ונגל בצורה כל-כך חיה, שאני רואה את התמונות האלו שהעלתה לנגד עיני עד היום. אחרי הסיפורים שלה, ספר הג'ונגל המקורי ממש שיעמם אותי. כמו-כן היא סיפרה לי את אגדות האחים גרים, "אגדת הניבלונגים", ואגדות של עמים אחרים. היא ידעה ליצור דרמה, להעביר צבעים ורגשות, וזה היה ממש מרשים.
פעמים רבות, היא נהגה לספר לי את הסיפורים לפני השינה, בבית הילדים, וגם אחרי שעת ההשכבה. היינו שוכבים בחושך, בחדר הילדים, ארבעה ילדים, ואמא היתה מספרת ומספרת. לפעמים זה נמשך שעה. זה היה קצת בניגוד לכללי ההשכבה. לעיתים קרובות היו נאספים ילדים נוספים ליד החלון של חדר השנה והקשיבו, ואני קצת התגאיתי באמא שלי.
לאחר הסטיה הגדולה שעשינו, נחזור לסיפור הכרונולוגי.
כאמור אמי ואבי הצליחו להתגבר על המכשול של התנגדות הקיבוץ לקליטתם, והחלו את חייהם בקיבוץ בערך ב-1942. אבל חיי הנישואים התנהלו תוך מריבות קשות מאד. למה הם רבו כל-כך הרבה קשה לי להבין ממרחק השנים, מה גם שרוב המריבות התנהלו בגרמנית, ואני לא הבנתי. יכול להיות ששניהם היו אנשים שלא יודעים לוותר. אבא שלי היה אדם מאד רגיש לכל זלזול בכבודו מצד אחד, ומאד בלתי רגיש לרגשותיו של הזולת מצד שני. שניהם היו ווכחנים בלתי נלאים כפי שכבר ציינתי, וידעו היטב לפגוע אחד בשני בעזרת מילים. כשהם רבו הם יכלו להתנהג כמו משוגעים. למשל זכור לי כיצד אמי בורחת איתי על זרועותיה, לחדרו של מזכיר הקיבוץ כשראובן דולק אחריה. חלק ממריבותיהם הם היו מביאים לפני תמר, ששימשה כבר בגיל 10 השופטת ביניהם, והיתה צריכה לפסוק "מי הצודק!" במקרה שפסקה לטובת אמא, ראובן היה מחרים אותה למשך חודשים.
אני נולדתי ב-1945 , ועד להולדתי, כלומר בחמש השנים שהם היו ביחד, הם כבר הספיקו להיפרד לפחות פעם אחת לחודשים ארוכים, ואח"כ לחזור לחיים זוגיים למה הם החליטו לעשות עוד ילד? ממש לא ברור לי. האם הייתי "ילד פיוס"?
ידוע לי ממקור מסוים שאמי אמרה ש"מגיע לראובן ילד משלו". יתכן גם שרצתה עוד ילד. הרופאים אמרו לה, כך סיפרה לי, כי הריון יסכן את חייה. לממרים זאת החליטה להמרים (אמרתי כבר שהיא הייתה אמיצה?) עוד פעם לאבי. הפעם ההריון הצליח וכך נולדתי אני.
נראה לי כי מרים הייתה מאושרת עם הילד החדש, (שזה אני) כך זה נראה בתמונות, למרות ההגבלות שהוטלו על האמהות בית התינוקות הקיבוצי.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
בכתיבה שוטפת, מובנת , הצלחת לבטא ולתאר דרך חיים קשה,
וגם הערכה אוהדת ואוהבת עם געגוע לאמך, המספרת סיפור-לפני-השינה...
הוריך, אנשים חזקים וחייהם קשים...
אימך, אישה אמיצה שויתרה על עקרונות שהיו חשובים בחייה על מנת
לזכות בחיים רגילים, במקום חדש, וחזרה אל משפחתה למען בתה....
הפגישה בין הוריך, בין בני הזוג המשכילים, החכמים והוכחנים אשר התאהבו--
נתקלו בקשיים לוותר על עמדותיהם שהיו כ"כ שונות, כשבנוסף על הפער הפוליטי
היו גם קשיים חיצוניים (קבלתה כחברה לקיבוץ,וקשיי הסתגלות לסביבה החברתית...)
כילדים שאינם מבינים פשר המריבות, נותר טעם של עצב אך מאוחר יותר, גם של הבנה.
זו כנראה אחת הדרכים בחברה של מהגרים, ממקומות שונים בעלי דעות ומטרות שונות.
ואני חושבת ומקווה שהדור השני, השלישי והבאים - ישכילו לחנך ולהתחנך. על חיים טובים
יותר,שלוים יותר והבנה רבה יותר האחד לרעהו. ערב טוב מעליזה
סיפור כנה.
בדיוק היום קיבלתי המלצה על ספר של ארוין יאלום: "אמא ומשמעות החיים".
("טרם הספיקותי") .
תודה
אראלה
איתן