אבא בגבעת חיים
אבא בגבעת- חיים
כפי שאמרתי כבר, למרות שהיו בג"ח הרבה וינאים, ואפילו מהתנועה שלו, אבי לא חבר אליהם, או הם לא חברו אליו. העבודה במטעים הייתה מרכז חייו, אך יחד עם זאת אבא היה מאד מעורב בנעשה בג"ח. "מעורב" אמרנו, אך יש לסייג את זה. אבא לא התקבל מעולם לשום ועדה, ולשום תפקיד. זה מאד כאב לו והוא כל ימיו הוא תהה על-כך. אני חושב שאנשים נרתעו מאופיו, מהאגוצנטריות שלו, מחוסר ההקשבה שלו ומניסיונו לכפות את דעתו. אבא תמיד אמר שהקיבוץ צריך ללמוד מהדימוקרטיה היוונית, שם בעלי התפקידים נבחרו עפ"י גורל.
האכזבות שאבא ספג מהמימסד בג"ח הפכו אותו לאופוזיציונר מושבע. הוא סיפר לי שפעם הוא עבד במטעים או בכרם עם בן-אהרון וישראל גלר (ממנהיגי ג"ח), ואחד מהם אמר לשני: "הנה אדם שלא למד שלא אומרים כל מה שחושבים", ושניהם צחקו. זאת הייתה תקופה שהמילה של המנהיג והכריזמה שלו היו מאד חשובים.
אבא ראה את כל החבורה הרומנית (מבסרביה) שהקימה את גבעת – חיים כחבורה של אנשים לא תרבותיים, שבשנות נדודיהם לפני העלייה לקרקע (1927 – 1932), נהפכו ל"פראים". אני לא יודע אם צדק או לא. בטוח שהם לא היו ישרים כמו ה"יקים", אבל אלו היו אנשים עם יכולת ארגונית ופוליטית גבוהה, ואם לא הסתדרת איתם היית גמור בקיבוץ.
אבא שנא מזכירים ובכלל את מוסדות הקיבוץ. רק על מזכיר "יקה" אחד הוא אמר מילים טובות: "הוא המזכיר היחיד שגמר את הקדנציה שלו בלי לאבד את עקרונותיו". מתוך זה תבינו מה הוא חשב על האחרים.
אבי היה איש מושמץ בג"ח, ואני כששמעתי התבטאויות שליליות נגדו הייתי סובל. זכור לי שבכיתה ח' או ט' הייתי בקייטנה וילדים מכיתות יותר גבוהות השמיצו אותו. אני זוכר איזה ערב שחור היה לי בגלל הדברים האלה. כשהייתי שומע איזה השמצה נגדו הייתי מרגיש שהבטן מתכווצת לי ואני רוצה לצאת להגנתו. אבל ידעתי שזה יהיה חסר טעם, ובחרתי לשתוק.
יחד עם זאת אבא היה מעורב בבעיות הקיבוץ, והקדיש להם הרבה מחשבה. הוא היה מדבר באסיפות הקיבוץ, וגם כותב בעלון בנושאים שונים, ודעותיו היו תמיד מקוריות. אך מרוב מקוריות, וגם בשל הדרך בה דיבר, עמדותיו לא התקבלו בד"כ. הוא לא היה אף פעם "פוליטיקלי-קורקט". הוא נהג להתקיף את המזכירות ללא מורא ופחד. הוא יצא להרבה קרבות אבודים, כמו מאבקו שהקיבוץ יקבל קבוצות נוער גרמני בשנים כשהקיבוץ המאוחד התנגד לכך.
בעלוני הקיבוץ ישנן כתבות מעניינות שלו בנושאים שונים. למשל בנושא חידוש חג האחד במאי. או כתבה שבה הוא מתווה תוכנית מקפת לחינוך בני הקיבוץ, בעצם תוכנית לאינדוקטרינציה של בני הקיבוץ להשקפה קיבוצית. או תוכנית לחיי התרבות בקיבוץ. מכתבות אלו רואים שאבא היה מאד נאמן לערכיו במשך עשרות שנים. כאשר הייתי בביקור אצל משפחת ניומרק (אחות אבי) באנגליה, הם סיפרו בלעג שאבא באמת האמין שיבוא יום והעולם ייהפך לקיבוץ.
היו לו כמה חברים וחברות בקיבוץ, למעשה יותר חברות. הייתה ש' ההודית שהתגיירה ויצרה איתו קשר ידידות אמיץ על פני שנים רבות. הייתה ל' היקית הזקנה שאהבה לשתות מהקוניאק שלו. היא אמרה לי פעם: "עם אבא שלך אני מרגישה מוגנת מפני רכילות. הוא אף פעם לא יעביר לאחרים דברים שאמרתי לו". באמת, אבא כמעט אף פעם לא ריכל על אנשים. (לפעמים היה מספר לי סיפורים מימים רחוקים שעברו, על חברים מפורסמים בקיבוץ, תוך שהוא מנפץ את תדמיתם לרסיסים. לא ידעתי אף פעם אם להאמין לסיפוריו).היה לו חבר יקה, בגילו בערך, מלחין, מנצח ורווק. מדי פעם היה מזמין אליו לדירה נקלטים, מתנדבים - אנשים חדשים בקיבוץ, אך למעשה לא הצליח לפרוץ את מעגל הבידוד החברתי והבדידות די הציקה לו.
יחד עם היותו קיבוצניק מסור, אבא עסק כל השנים בעבודות פרטיות בגינותיהם של חבריו. דבר זה היה אסור בקיבוץ. הוא טען להגנתו שכך הוא אוסף כסף לנסיעותיו לחו"ל, ונסיעות אלו לפעמים כמעט כל שנה הם סם החיים בשבילו. אפשר להבין זאת על רקע הבדידות שלו בקיבוץ. בוינה שבאוסטריה הוא ממש פרח. הוא היה כותב שם בעיתונים, מרצה במועדונים, וגם חבריו (רובם מלפני עלייתו לארץ) היו ברמה גבוהה – ציירת, תעשיין, סופר, עיתונאי וכו'. בכלל, הוא טען ש"השוויון" שהוא דוגל בו הוא השוויון במעמד בין החברים "שוויון ערך האדם" ולא השוויון ברכוש ובכסף בין החברים. אולי זה תירוץ, אבל הוא האמין בזה, והטיף לכך שכל החברים יעסקו בעבודות פרטיות וירוויחו כסף מהצד. אבא חי הרבה מחוץ לקיבוץ, לא רק בחו"ל. הקשר עם חבריו מלפני העלייה לארץ היה מאד חשוב לו. הוא ידע שכספי התקציב של הקיבוץ לא יאפשרו לו לחיות את החיים שרצה בהם, ולכן "שבר" את חומות הקיבוץ בשלב די מוקדם.
מכל מקום, כאשר הוא הגיע לפרק האחרון בחייו, רוחות השינוי וההתחדשות, כבר נשבו בחוזקה בגבעת חיים. אבא התנגד בכל מאודו להפרטת הקיבוץ, ולשכר דיפרנציאלי. הוא לא גילה כל הבנה למאוויי הדור השני והשלישי. את ראשי המדברים בעד השינוי הוא טען שצריך להעזיב. שנת תשנ"ה עמדה בפתח, והוא אמר שזאת תהיה שנה של שינוי לכיוון הקיבוצי הישן, ואת כל המשנים נגרש מגבעת חיים. אך באותו חורף מלאך המוות גירש אותו מארצות החיים ומגבעת חיים.
כמחווה של פיוס עם הקיבוץ שכה אהב וכה הירבה לריב איתו, עשיתי תצוגה של כל ספריו (מדובר על כאלפיים ספרים), על שולחנות לפני חדר-האוכל, וכל דיכפין בא ולקח מספרי אבא לביתו. חשבתי: שיהיה מעין מזכרת בבתי החברים מאבא "הילד הנורא" של הקיבוץ.
אבא בחקלאות
בגבעת – חיים אבא עבד כל חייו בענפי החקלאות. הוא עבד בענף המטעים והכרם שנים רבות. לאחר מכן הוא עבד בבננות. לאחר מכן הוא עבד בפרדס, ולבסוף עבד שנים לא מעטות בענף הנוי.
אבא למד חקלאות באוסטריה, לאחר סיום לימודיו בתיכון. האם היו אלו לימודי אגרונומיה או לימודים שהתרכזו בעיקר בענף הגפן והיין? לימים יטען אבא כי הוא הוסמך כאגרונום ויאבק לקבל הכרה מאותו מוסד, אך לעולם לא יצליח בכך. מכל מקום אבא הגיע לג"ח כאשר הוא בטוח שישמחו עם הידע שלו. להפתעתו לא הקשיבו לו. גם בהמשך דרכו בחקלאות, הוא מעולם לא קיבל תפקידים – לא מרכז ענף ולא תפקיד אחר. הוא עבד קשה בעבודות טוריה ובקושי רב התקדם לעבודות יותר מקצועיות, כמו הרכבה, למשל.
יחד עם זאת אבא אהב את העבודה בחקלאות. הוא טען ש"בשביל זה באנו לארץ ולא כדי להיות מהנדסים" (את זה הוא אמר על בחור שעזב את הפרדס ונהייה למהנדס).אבא לא שינה את דעותיו כל חייו. הוא קרא הרבה ספרות מקצועית, ואף יצא לקורסים בתחום הזה. במשך השנים הוא כבר ויתר על השאיפה להיות מרכז ענף, אך כאב לו שלא נתנו להתקדם. למשל, אנשי המוסך לא נתנו לו ללמוד לנהוג על טרקטור, וכך הוא נוטרל מעבודות רבות בענף. למה הם עשו זאת? אינני יודע בדיוק. כנראה שהם ראו בו אדם ללא חושים טכניים. הוא ניסה לעקוף את הגזירה בעזרת חבר מוסכניק, אך לא עמד לו הכוח. הבעיה הנוספת שלו בענפים הייתה שבכל ענף היו לו אחד או יותר יריבים מרים, אנשים רגישים שאבא דרך להם על היבלת והוציא אותם מדעתם. הם ניסו בכל כוחם להוציא אותו מהענף, ולפעמים הצליחו. אמא שלי אמרה שבכל ענף הוא ידע למצוא את האיש הפחות מאוזן וליצור איתו מריבה קשה.
.
יחד עם זה אני זוכר את חיבתו לנוער שעבד אתו במטעים (יחד עם זאת כשהתרגז הפליא את מכותיו בהם), את אהבתו לעצים, לפרחים, את ידיעותיו הרבות, את הגינה שטיפח ליד הבית, ונראה לי שבדרכו הוא היה די מאושר בחקלאות. אני זוכר שבמסיבה של ענף הכרם, בצל הברושים הגבוהים של "הבוסתן",כשהייתי בן שש, הוא הכריז שאיתן הבטיח לו שהוא יעבוד בענף הכרם, כשהוא יהיה גדול. אני גם זוכר כמה הוא היה מאוכזב כשאמרתי לו שאני הולך להיות מורה. "מה אתה הולך להיות 'מלמד'" הוא שאל?
מושג מה מאהבתו לחקלאות, ומיחסו המיוחד לבני הנוער, אפשר לקבל מדבריו של רון ארנולד שנאמרו על קברו:
"אבא היה לי כמו דוד. הכרותינו נמשכה על פני עשרות שנים.
אבא והורי היו ביחד בתנועת הבלאו-וייס באוסטריה. ביליתי כמה מחופשותי כילד אצל אבא. כמובן שכדי להצדיק את קיומי עבדתי עמו.
זוכרני שהיינו מהלכים מהלך של חצי שעה בשביל לפתוח ברז מים להשקיית התירס, ואחרי ארבע שעות הולכים שנית כדי לסוגרו, כי לא היו אז ברמדים. עבדנו בהשקייה, בשטח שעשו בו ניסוי של השקייה בהצפה. היו סדקים באדמה הכבדה, ואנו, אבא ואני היינו עוברים מסדק לסדק, וסוגרים אותם כדי למנוע בזבוז מים. זאת הייתה עבודה קשה.
בקיץ בצרנו בכרם, שהיה נטוע בצורת סוכה ענקית בגובה של כשני מטר. האשכולות, כמדומני סולטנינה נתלו כלפי מטה.
אבא היה אוטודידקט. היה איש שיחה מאד מענין, ובעל ידע רב בהיסטוריה, ספרות ושטחים אחרים. מפעם לפעם קראתי רשימות שחיבר, ואף שלא תמיד הסכמתי עם דעותיו, הן היו בנויות היטב ומעניינות, כדרכו של אבא.
אני חב לו תודה על שאני יודע כיום להבחין בין ורד בקרה לבין ורד בר. כמו כן הוא לימד אותי לזמור את הוורדים בסוף החורף, לטפל בדשא, ועוד ועוד..."
אני זוכר את הגינה הגדולה שהייתה לנו מאחורי הבית. זה היה בית של ארבע דירות ברכבת. אבא שלי השתלט על השטח של כל שכניו, ויצר שם מעין בוסתן. אני זוכר את הורדים מאחורי חלונותינו, ורד אדום וורד ורוד, שניהם מסוג ורד התה. הם היו נטועים בתוך מדשאה גדולה, שאבי מפעם לפעם היה קוצר אותה בחרמש שלו. התפקיד שלי היה לאסוף את עשבים הקצורים.
מאחורי המדשאה היה עץ גויאבה רחב נוף, ומאחוריו עץ אפרסק גדול. בקצה הגינה היתה שדרת בננות. מול החלון של השכנים היה עץ אבוקדו . בין העצים היו מפוזרים פרחים עונתיים.
בקצה הגינה היה כלוב עם ארנבת, אבל היא ברחה לאחר זמן, כי דלת הכלוב לא הייתה נעולה כיאות. אבי מאד התעניין בגידול דבורים. יום אחד אבא הניח בקצה הגינה כוורת שהוא לקח מהמכוורת של הקיבוץ. הכוורת נראתה לי עולם פלאים, ואבי הקריא לי מספר על חיי הדבורים, ואני הייתי בעננים. אבל מרכז המכוורת לא הסכים לזה בשום אופן, ויום אחד הכוורת נעלמה. כששאלתי מה קרה, אבא אמר לי "חנן (מרכז המכוורת) בא ולקח אותה. אני זוכר את אכזבתי, ואת אי-ההבנה שלי למאורע הזה.
אבא מאד אהב חיות. הוא היה מביא לבית עופות שמצא בעבודה, כמו בז, וגוזלי תור, חתול שמצא, כלב משוטט ועוד. אפילו אתון הוא רכש. הבעיה הייתה שהוא לא ידע לטפל בהם, ולכן כעבור זמן קצר הם מתו.
אבי היה אחד החברים היחידים בארץ שגידל אתון בחצרו. היה זה בתקופה ששושנה אשתו הייתה בחו"ל, והאתון הייתה מארחת לנו לחברה. בשלב מסויים אבי שהיה אחראי על הנוי בבריכת השחייה הכניס אותה לשם. מדשאות הבריכה נראו בעיניו פתרון אידיאלי. אך בעיני החברים זאת הייתה שערוריה, כי היא הטילה גלליה בכל מקום. אבל אבא כבר היה בשווייץ והשאיר לי את הטיפול בה. החברים שחררו אותה מהבריכה והיא חזרה לבעליה הקודמים במושב הסמוך. כשהוא חזר משווייץ הוא האשים אותי בהזנחת האתון.
לעומת זה שפר גורלם של הכלבים והחתולים שגידל והם החזיקו יותר זמן אצלו. היה לנו כלב כנעני מפואר בגודל של כלב זאב. היה לנו כלב בשם אסי שמת בתאונה. בערוב ימיו היו לאבא שלוש כלבות תחש בזו אחר זו שנקראו כולן בשם "דיקי". אחת מהן נמסרה למישהו כאשר אבא היה בדכאון. כשהבריא הוא פדה אותה בכסף. עם אחת מהן הוא נסע לחו"ל וגר איתה במלונות הכי מפוארים. לה הוא הרשה להיכנס לחדר-האוכל, למגינת ליבם של החברים. כשדרשו ממנו להוציא אותה אז הוא אמר: "טוב, אבל בתנאי שגם הכלבים האחרים יצאו". כן, יחסו לכלבים די הרגיז את החברים, כי הוא ראה בהם בעלי זכויות, כמעט כמו חברים – בין אם זה היה בנסיעות לטיולים עם הקיבוץ, ובין אם זה היה בדחיית כל דרישה לקשור את כלבתו.
בשנים האחרונות לחייו אבא החזיק בדירתו כ-7 חתולים. החתולים פיזרו את צואתם בכל הדירה. הדירה הסריחה ואנשים כולל משפחתו החלו להדיר רגליהם מדירתו. גם המנקות מטעם הקיבוץ נמנעו מלבוא לדירתו. אך אבא לא ויתר על חתוליו. זה היה עצוב.
כפי שאמרתי כבר, למרות שהיו בג"ח הרבה וינאים, ואפילו מהתנועה שלו, אבי לא חבר אליהם, או הם לא חברו אליו. העבודה במטעים הייתה מרכז חייו, אך יחד עם זאת אבא היה מאד מעורב בנעשה בג"ח. "מעורב" אמרנו, אך יש לסייג את זה. אבא לא התקבל מעולם לשום ועדה, ולשום תפקיד. זה מאד כאב לו והוא כל ימיו הוא תהה על-כך. אני חושב שאנשים נרתעו מאופיו, מהאגוצנטריות שלו, מחוסר ההקשבה שלו ומניסיונו לכפות את דעתו. אבא תמיד אמר שהקיבוץ צריך ללמוד מהדימוקרטיה היוונית, שם בעלי התפקידים נבחרו עפ"י גורל.
האכזבות שאבא ספג מהמימסד בג"ח הפכו אותו לאופוזיציונר מושבע. הוא סיפר לי שפעם הוא עבד במטעים או בכרם עם בן-אהרון וישראל גלר (ממנהיגי ג"ח), ואחד מהם אמר לשני: "הנה אדם שלא למד שלא אומרים כל מה שחושבים", ושניהם צחקו. זאת הייתה תקופה שהמילה של המנהיג והכריזמה שלו היו מאד חשובים.
אבא ראה את כל החבורה הרומנית (מבסרביה) שהקימה את גבעת – חיים כחבורה של אנשים לא תרבותיים, שבשנות נדודיהם לפני העלייה לקרקע (1927 – 1932), נהפכו ל"פראים". אני לא יודע אם צדק או לא. בטוח שהם לא היו ישרים כמו ה"יקים", אבל אלו היו אנשים עם יכולת ארגונית ופוליטית גבוהה, ואם לא הסתדרת איתם היית גמור בקיבוץ.
אבא שנא מזכירים ובכלל את מוסדות הקיבוץ. רק על מזכיר "יקה" אחד הוא אמר מילים טובות: "הוא המזכיר היחיד שגמר את הקדנציה שלו בלי לאבד את עקרונותיו". מתוך זה תבינו מה הוא חשב על האחרים.
אבי היה איש מושמץ בג"ח, ואני כששמעתי התבטאויות שליליות נגדו הייתי סובל. זכור לי שבכיתה ח' או ט' הייתי בקייטנה וילדים מכיתות יותר גבוהות השמיצו אותו. אני זוכר איזה ערב שחור היה לי בגלל הדברים האלה. כשהייתי שומע איזה השמצה נגדו הייתי מרגיש שהבטן מתכווצת לי ואני רוצה לצאת להגנתו. אבל ידעתי שזה יהיה חסר טעם, ובחרתי לשתוק.
יחד עם זאת אבא היה מעורב בבעיות הקיבוץ, והקדיש להם הרבה מחשבה. הוא היה מדבר באסיפות הקיבוץ, וגם כותב בעלון בנושאים שונים, ודעותיו היו תמיד מקוריות. אך מרוב מקוריות, וגם בשל הדרך בה דיבר, עמדותיו לא התקבלו בד"כ. הוא לא היה אף פעם "פוליטיקלי-קורקט". הוא נהג להתקיף את המזכירות ללא מורא ופחד. הוא יצא להרבה קרבות אבודים, כמו מאבקו שהקיבוץ יקבל קבוצות נוער גרמני בשנים כשהקיבוץ המאוחד התנגד לכך.
בעלוני הקיבוץ ישנן כתבות מעניינות שלו בנושאים שונים. למשל בנושא חידוש חג האחד במאי. או כתבה שבה הוא מתווה תוכנית מקפת לחינוך בני הקיבוץ, בעצם תוכנית לאינדוקטרינציה של בני הקיבוץ להשקפה קיבוצית. או תוכנית לחיי התרבות בקיבוץ. מכתבות אלו רואים שאבא היה מאד נאמן לערכיו במשך עשרות שנים. כאשר הייתי בביקור אצל משפחת ניומרק (אחות אבי) באנגליה, הם סיפרו בלעג שאבא באמת האמין שיבוא יום והעולם ייהפך לקיבוץ.
היו לו כמה חברים וחברות בקיבוץ, למעשה יותר חברות. הייתה ש' ההודית שהתגיירה ויצרה איתו קשר ידידות אמיץ על פני שנים רבות. הייתה ל' היקית הזקנה שאהבה לשתות מהקוניאק שלו. היא אמרה לי פעם: "עם אבא שלך אני מרגישה מוגנת מפני רכילות. הוא אף פעם לא יעביר לאחרים דברים שאמרתי לו". באמת, אבא כמעט אף פעם לא ריכל על אנשים. (לפעמים היה מספר לי סיפורים מימים רחוקים שעברו, על חברים מפורסמים בקיבוץ, תוך שהוא מנפץ את תדמיתם לרסיסים. לא ידעתי אף פעם אם להאמין לסיפוריו).היה לו חבר יקה, בגילו בערך, מלחין, מנצח ורווק. מדי פעם היה מזמין אליו לדירה נקלטים, מתנדבים - אנשים חדשים בקיבוץ, אך למעשה לא הצליח לפרוץ את מעגל הבידוד החברתי והבדידות די הציקה לו.
יחד עם היותו קיבוצניק מסור, אבא עסק כל השנים בעבודות פרטיות בגינותיהם של חבריו. דבר זה היה אסור בקיבוץ. הוא טען להגנתו שכך הוא אוסף כסף לנסיעותיו לחו"ל, ונסיעות אלו לפעמים כמעט כל שנה הם סם החיים בשבילו. אפשר להבין זאת על רקע הבדידות שלו בקיבוץ. בוינה שבאוסטריה הוא ממש פרח. הוא היה כותב שם בעיתונים, מרצה במועדונים, וגם חבריו (רובם מלפני עלייתו לארץ) היו ברמה גבוהה – ציירת, תעשיין, סופר, עיתונאי וכו'. בכלל, הוא טען ש"השוויון" שהוא דוגל בו הוא השוויון במעמד בין החברים "שוויון ערך האדם" ולא השוויון ברכוש ובכסף בין החברים. אולי זה תירוץ, אבל הוא האמין בזה, והטיף לכך שכל החברים יעסקו בעבודות פרטיות וירוויחו כסף מהצד. אבא חי הרבה מחוץ לקיבוץ, לא רק בחו"ל. הקשר עם חבריו מלפני העלייה לארץ היה מאד חשוב לו. הוא ידע שכספי התקציב של הקיבוץ לא יאפשרו לו לחיות את החיים שרצה בהם, ולכן "שבר" את חומות הקיבוץ בשלב די מוקדם.
מכל מקום, כאשר הוא הגיע לפרק האחרון בחייו, רוחות השינוי וההתחדשות, כבר נשבו בחוזקה בגבעת חיים. אבא התנגד בכל מאודו להפרטת הקיבוץ, ולשכר דיפרנציאלי. הוא לא גילה כל הבנה למאוויי הדור השני והשלישי. את ראשי המדברים בעד השינוי הוא טען שצריך להעזיב. שנת תשנ"ה עמדה בפתח, והוא אמר שזאת תהיה שנה של שינוי לכיוון הקיבוצי הישן, ואת כל המשנים נגרש מגבעת חיים. אך באותו חורף מלאך המוות גירש אותו מארצות החיים ומגבעת חיים.
כמחווה של פיוס עם הקיבוץ שכה אהב וכה הירבה לריב איתו, עשיתי תצוגה של כל ספריו (מדובר על כאלפיים ספרים), על שולחנות לפני חדר-האוכל, וכל דיכפין בא ולקח מספרי אבא לביתו. חשבתי: שיהיה מעין מזכרת בבתי החברים מאבא "הילד הנורא" של הקיבוץ.
אבא בחקלאות
בגבעת – חיים אבא עבד כל חייו בענפי החקלאות. הוא עבד בענף המטעים והכרם שנים רבות. לאחר מכן הוא עבד בבננות. לאחר מכן הוא עבד בפרדס, ולבסוף עבד שנים לא מעטות בענף הנוי.
אבא למד חקלאות באוסטריה, לאחר סיום לימודיו בתיכון. האם היו אלו לימודי אגרונומיה או לימודים שהתרכזו בעיקר בענף הגפן והיין? לימים יטען אבא כי הוא הוסמך כאגרונום ויאבק לקבל הכרה מאותו מוסד, אך לעולם לא יצליח בכך. מכל מקום אבא הגיע לג"ח כאשר הוא בטוח שישמחו עם הידע שלו. להפתעתו לא הקשיבו לו. גם בהמשך דרכו בחקלאות, הוא מעולם לא קיבל תפקידים – לא מרכז ענף ולא תפקיד אחר. הוא עבד קשה בעבודות טוריה ובקושי רב התקדם לעבודות יותר מקצועיות, כמו הרכבה, למשל.
יחד עם זאת אבא אהב את העבודה בחקלאות. הוא טען ש"בשביל זה באנו לארץ ולא כדי להיות מהנדסים" (את זה הוא אמר על בחור שעזב את הפרדס ונהייה למהנדס).אבא לא שינה את דעותיו כל חייו. הוא קרא הרבה ספרות מקצועית, ואף יצא לקורסים בתחום הזה. במשך השנים הוא כבר ויתר על השאיפה להיות מרכז ענף, אך כאב לו שלא נתנו להתקדם. למשל, אנשי המוסך לא נתנו לו ללמוד לנהוג על טרקטור, וכך הוא נוטרל מעבודות רבות בענף. למה הם עשו זאת? אינני יודע בדיוק. כנראה שהם ראו בו אדם ללא חושים טכניים. הוא ניסה לעקוף את הגזירה בעזרת חבר מוסכניק, אך לא עמד לו הכוח. הבעיה הנוספת שלו בענפים הייתה שבכל ענף היו לו אחד או יותר יריבים מרים, אנשים רגישים שאבא דרך להם על היבלת והוציא אותם מדעתם. הם ניסו בכל כוחם להוציא אותו מהענף, ולפעמים הצליחו. אמא שלי אמרה שבכל ענף הוא ידע למצוא את האיש הפחות מאוזן וליצור איתו מריבה קשה.
.
יחד עם זה אני זוכר את חיבתו לנוער שעבד אתו במטעים (יחד עם זאת כשהתרגז הפליא את מכותיו בהם), את אהבתו לעצים, לפרחים, את ידיעותיו הרבות, את הגינה שטיפח ליד הבית, ונראה לי שבדרכו הוא היה די מאושר בחקלאות. אני זוכר שבמסיבה של ענף הכרם, בצל הברושים הגבוהים של "הבוסתן",כשהייתי בן שש, הוא הכריז שאיתן הבטיח לו שהוא יעבוד בענף הכרם, כשהוא יהיה גדול. אני גם זוכר כמה הוא היה מאוכזב כשאמרתי לו שאני הולך להיות מורה. "מה אתה הולך להיות 'מלמד'" הוא שאל?
מושג מה מאהבתו לחקלאות, ומיחסו המיוחד לבני הנוער, אפשר לקבל מדבריו של רון ארנולד שנאמרו על קברו:
"אבא היה לי כמו דוד. הכרותינו נמשכה על פני עשרות שנים.
אבא והורי היו ביחד בתנועת הבלאו-וייס באוסטריה. ביליתי כמה מחופשותי כילד אצל אבא. כמובן שכדי להצדיק את קיומי עבדתי עמו.
זוכרני שהיינו מהלכים מהלך של חצי שעה בשביל לפתוח ברז מים להשקיית התירס, ואחרי ארבע שעות הולכים שנית כדי לסוגרו, כי לא היו אז ברמדים. עבדנו בהשקייה, בשטח שעשו בו ניסוי של השקייה בהצפה. היו סדקים באדמה הכבדה, ואנו, אבא ואני היינו עוברים מסדק לסדק, וסוגרים אותם כדי למנוע בזבוז מים. זאת הייתה עבודה קשה.
בקיץ בצרנו בכרם, שהיה נטוע בצורת סוכה ענקית בגובה של כשני מטר. האשכולות, כמדומני סולטנינה נתלו כלפי מטה.
אבא היה אוטודידקט. היה איש שיחה מאד מענין, ובעל ידע רב בהיסטוריה, ספרות ושטחים אחרים. מפעם לפעם קראתי רשימות שחיבר, ואף שלא תמיד הסכמתי עם דעותיו, הן היו בנויות היטב ומעניינות, כדרכו של אבא.
אני חב לו תודה על שאני יודע כיום להבחין בין ורד בקרה לבין ורד בר. כמו כן הוא לימד אותי לזמור את הוורדים בסוף החורף, לטפל בדשא, ועוד ועוד..."
אני זוכר את הגינה הגדולה שהייתה לנו מאחורי הבית. זה היה בית של ארבע דירות ברכבת. אבא שלי השתלט על השטח של כל שכניו, ויצר שם מעין בוסתן. אני זוכר את הורדים מאחורי חלונותינו, ורד אדום וורד ורוד, שניהם מסוג ורד התה. הם היו נטועים בתוך מדשאה גדולה, שאבי מפעם לפעם היה קוצר אותה בחרמש שלו. התפקיד שלי היה לאסוף את עשבים הקצורים.
מאחורי המדשאה היה עץ גויאבה רחב נוף, ומאחוריו עץ אפרסק גדול. בקצה הגינה היתה שדרת בננות. מול החלון של השכנים היה עץ אבוקדו . בין העצים היו מפוזרים פרחים עונתיים.
בקצה הגינה היה כלוב עם ארנבת, אבל היא ברחה לאחר זמן, כי דלת הכלוב לא הייתה נעולה כיאות. אבי מאד התעניין בגידול דבורים. יום אחד אבא הניח בקצה הגינה כוורת שהוא לקח מהמכוורת של הקיבוץ. הכוורת נראתה לי עולם פלאים, ואבי הקריא לי מספר על חיי הדבורים, ואני הייתי בעננים. אבל מרכז המכוורת לא הסכים לזה בשום אופן, ויום אחד הכוורת נעלמה. כששאלתי מה קרה, אבא אמר לי "חנן (מרכז המכוורת) בא ולקח אותה. אני זוכר את אכזבתי, ואת אי-ההבנה שלי למאורע הזה.
אבא מאד אהב חיות. הוא היה מביא לבית עופות שמצא בעבודה, כמו בז, וגוזלי תור, חתול שמצא, כלב משוטט ועוד. אפילו אתון הוא רכש. הבעיה הייתה שהוא לא ידע לטפל בהם, ולכן כעבור זמן קצר הם מתו.
אבי היה אחד החברים היחידים בארץ שגידל אתון בחצרו. היה זה בתקופה ששושנה אשתו הייתה בחו"ל, והאתון הייתה מארחת לנו לחברה. בשלב מסויים אבי שהיה אחראי על הנוי בבריכת השחייה הכניס אותה לשם. מדשאות הבריכה נראו בעיניו פתרון אידיאלי. אך בעיני החברים זאת הייתה שערוריה, כי היא הטילה גלליה בכל מקום. אבל אבא כבר היה בשווייץ והשאיר לי את הטיפול בה. החברים שחררו אותה מהבריכה והיא חזרה לבעליה הקודמים במושב הסמוך. כשהוא חזר משווייץ הוא האשים אותי בהזנחת האתון.
לעומת זה שפר גורלם של הכלבים והחתולים שגידל והם החזיקו יותר זמן אצלו. היה לנו כלב כנעני מפואר בגודל של כלב זאב. היה לנו כלב בשם אסי שמת בתאונה. בערוב ימיו היו לאבא שלוש כלבות תחש בזו אחר זו שנקראו כולן בשם "דיקי". אחת מהן נמסרה למישהו כאשר אבא היה בדכאון. כשהבריא הוא פדה אותה בכסף. עם אחת מהן הוא נסע לחו"ל וגר איתה במלונות הכי מפוארים. לה הוא הרשה להיכנס לחדר-האוכל, למגינת ליבם של החברים. כשדרשו ממנו להוציא אותה אז הוא אמר: "טוב, אבל בתנאי שגם הכלבים האחרים יצאו". כן, יחסו לכלבים די הרגיז את החברים, כי הוא ראה בהם בעלי זכויות, כמעט כמו חברים – בין אם זה היה בנסיעות לטיולים עם הקיבוץ, ובין אם זה היה בדחיית כל דרישה לקשור את כלבתו.
בשנים האחרונות לחייו אבא החזיק בדירתו כ-7 חתולים. החתולים פיזרו את צואתם בכל הדירה. הדירה הסריחה ואנשים כולל משפחתו החלו להדיר רגליהם מדירתו. גם המנקות מטעם הקיבוץ נמנעו מלבוא לדירתו. אך אבא לא ויתר על חתוליו. זה היה עצוב.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אתה מתאר את אביך, כבעל עקרונות קבועים, דעתן, אגוצנטרי,
מתנגד לממסד ומבקר קשוח... וכאיש שיחסי האנוש עם אחרים,
ממש חסרים...
דברים אלו גורמים לכך שאינו אהוד ולכן חייו כל כך קשים.
ובנוסף הוא מאוכזב מאי קידומו בעבודתו, למרות מקצועיותו,
ולמרות הצטיינותו בעבודתו ואוהב לעשותה.. ומצד שני--- השאיר
כתבות וספרים בנושאים חשובים.
והחשוב מכל-----השאיר בך, בנו' , אהבה, הבנה והערכה רבה
וגעגועים.
סוף שבוע נעים ורגוע מעליזה