אבא ונשותיו
אבא ונשותיו
הכותרת היא קצת אירונית, אבל מתבקשת לאור אורח החיים שניהל ביחס לנשים. אבא שלי אמר לי ולבני, בערוב ימיו "היו לי עשרים נשים בחיי, אבל לא היה לי מזל עם נשים". אבא התחתן ארבע פעמים, והתגרש שלוש פעמים. במקביל לארבע הנשים האלו, וביניהן, היו לו קשרים עם עשרות נשים (חלקם אפלטוניים).
חיי הנישואים של אבא ידעו תהפוכות רבות. אבא היה "איש של נשים". הוא היה זקוק לנשים, ובלי נשים לא היה טעם לחייו. הוא חיזר אחר נשים עד לשנתו האחרונה, והתקשה לחיות ללא אשה בדירתו. יחד עם זאת תקופות רבות הוא נשאר ללא אשה, ומאד סבל מכך. ואכן מעיון ביומניו אני לומד כי רוב הקשרים עם הנשים בחייו, לא צלחו ולא התנהלו על מי מנוחות. הייתי אומר שבמידה רבה זאת הייתה אשמתו, כי הקשר שלו עם נשים היה שטחי, אינסטרומנטלי. הקטע הבא (מתוך מכתבו של אבא לאחייניתו) משקף את יחסו לנשים בחייו: "אני התחתנתי חתונה פיקטיבית עם אחת מ.ק. , וחייתי עם ל.ר. זה היה זיווג לא מוצלח. אחר כך התחתנתי עם מרים לבל, האמא של איתן. גם הנישואים האלה לא החזיקו מעמד. אחרי זמנים קשים מאוד התגרשנו והתחתנתי עם שושנה שאוב. היא מתה לפני 8 שנים. מאז אני מחפש כלה אחרת. עד עכשיו לא מצאתי".
בתקופת הבלאו-וייס, בגיל 17,הוא התאהב נואשות בנערה מאד יפה בשם ה', שהייתה אף היא בתנועה. אך לאחר זמן מה היא העדיפה על-פניו מדריך מהתנועה מבית עשיר, ואבא שקע בדכאון הראשון שלו. למרות זה הוא נשאר בקשר טוב איתה ועם בעלה כל חייו. דבר זה איפיין את קשריו עם רוב נשותיו. גם לאחר שהקשר הרומנטי נגמר, הוא נשאר בקשר איתן. אפשר לראות בזה סוג של נאמנות, או רכושנות, או שהוא היה פשוט גבר פוליגמי.
לצורך עלייתו לארץ אבא התחתן בנישואים פיקטיביים עם חברת תנועה בשם מרטה קופל. אבא חשב שנישואיהם יהפכו לנישואים ממשיים, כנראה שהתאהב בה, אך היא לא רצתה בכך ועזבה את הקבוץ.
לאחר איזה זמן הוא התקשר עם הלנה.ר. שהיתה אף היא חברת תנועת הבלאו-וייס והגיעה לקבוץ כמו אבא בשנות ה- 30. מבחינתו זה היה קשר מאוד רציני והלנה נכנסה להריון ממנו. לאחר זמן אבי התנדב או שובץ לפלוגת עבודה במחצבות המלח של עתלית. העובדים שם יצאו לתקופה של שבועות מספר ואבי היה מאוד מאושר שם כי הוא הצטיין בעבודה זו בגלל חוסנו הגופני. הוא היה בדרך כלל העובד שנרשמו לזכותו הכי הרבה מריצות מלח.
בגבעת-חיים בינתיים אהובתו הלנה מצאה ניחומים בחיקו של אחד מהאנשים החזקים והותיקים בקבוץ. כשאבי חזר מקבוצת העבודה נודעה לו המציאות העגומה. אך לא זאת בלבד, השניים פנו אליו בבקשה שיוותר על אבהותו על התינוק שברחמה של הלנה לטובת המאהב. אבי לא הסכים למרות הלחץ הכבד שהופעל עליו מצד אותו ותיק. כל העניין ירד מהפרק כאשר אשתו של אותו ותיק לא הסכימה להתגרש ממנו. וכך ביצעה הלנה הפלה, נפרדה מאבי, ולימים נישאה לאיש חינוך חשוב וילדה לו 2 בנות. בניגוד לרוב נשותיו, איתה אבי לא שמר על קשר כלשהו למרות שהם הוסיפו להתגורר באותו קבוץ. לימים כשהוא סיפר לי את הסיפור יכולתי לחוש שהעניין עדיין כואב לו.
שנתיים שלוש אח"כ, הופיעה אמא שלי בג"ח. היא הייתה קומוניסטית עד לעלייתה לארץ וחולת לב עם שתי שסתומים פגועים, אבל יפה ומשכילה. ברור שלא הייתה האשה הכי מתאימה לחיי קיבוץ. על נסיבות הגעתה לג"ח, כתבתי בחוברת לזכרה: "כשפרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלה חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתה, הוא לא היה בעל אמצעים כאמור, ולכן החליט לשלוח אותה לכפר-חוגלה,הכפר הסמוך לגבעת חיים, מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שיש לה אחות בג"ח (גבעת חיים). מרים שכרה חדר בכפר, ואת תמר בתה מנישואים קודמים הכניסה לבית ילדים בקיבוץ".
בג"ח היא נפגשה עם אבי, ראובן, שהיה בג"ח כבר משנת 1934 והיה כבר גרוש מחברת קיבוץ אחרת.
ראובן ומרים התאהבו זה בזו, וזו בזה. שניהם היו יפים, משכילים וחכמים. אלא ששניהם היו די רגזנים, וכחנים בלתי נלאים, בלתי מסוגלים לוותר על עמדתם, וגם התחום של ההשקפה הפוליטית יצר תהום ביניהם. הוא כבר היה חולה במניה –דיפרסייה. אמא שלי תמיד אמרה שרק השנה הראשונה שלה איתו הייתה טובה. מאז הם לא הפסיקו לריב. שניהם היו ווכחנים בלתי נלאים כפי שכבר ציינתי, וידעו היטב לפגוע אחד בשני בעזרת מילים. כשהם רבו הם יכלו להתנהג כמו משוגעים. למשל זכור לי כיצד אמי בורחת איתי על זרועותיה, לחדרו של מזכיר הקיבוץ כשראובן דולק אחריה.
חלק ממריבותיהם הם היו מביאים לפני תמר אחותי, ששימשה כבר בגיל 10 השופטת ביניהם, והיתה צריכה לפסוק "מי הצודק!" במקרה שפסקה לטובת אמא, ראובן היה מחרים אותה למשך חודשים.
. גם אחרי הגירושין הם המשיכו לריב בחום על אלף ואחת נושאים.
הם נפרדו פעמיים. פעם אחת היא חזרה אליו, אך ב-1951 הם התגרשו סופית. המשמורת עלי הייתה משותפת והייתי הולך יום אחד לאבא ויום אחד לאמא.
למעשה , גם הקשר בין אבי לאימי לא ממש נותק כפי שציינתי לעיל. הם המשיכו לגור באותו קיבוץ, ובחנו היטב מה עושה כל אחד בתחום הרומנטי. אמא שלי אמנם החליטה שלא תכניס גבר לביתה, אבל היו לה פה ושם קשרים רומנטיים (שנודעו לי בדיעבד) ואבא שלי קינא ונתן לזה ביטוי מוחשי. אבא שלי לעומת זאת פנה מיד לחיפוש אחר מועמדת לאשה. מיומנו משנת 1953 עולה כי היה מאוהב בנערה יפה (זה היה חשוב לו מאד) בת 18 מחברת הנוער, בשם ר'. היא רצתה ביחסים אפלטוניים ולא נענתה לחזוריו. הוא היה בן 41, והפרש השנים ביניהם היה למעלה מעשרים שנה. יש לציין שר' ואבי שמרו על קשר אפלטוני לאורך עשמרים שנים, ממש עד למותו.
במקביל אבא יצר קשר אמיץ עם א' ההולנדית שבילתה תקופה בקיבוץ. לאחר נסיעתו לביקור בהולנד הקשר נותק. אחר-כך אבא יצר קשר עם גברת קרו (חברת קיבוץ), גרושה שחייתה בקיבוץ ולבסוף ירדה מזרח גרמניה. היא הייתה קליפטומנית ואמא שלי דאגה שאני אדע את זה. אבא היה לוקח אותי (הייתי בן 12) לארוחות ארבע אצלה, בלי לשאול אם אני רוצה, האוכל היה נתקע לי בגרון.
אחריה הופיעה סוזנה ש'. אני הייתי כבר בן 15 -16 והתקשיתי לקבל את הרומן החדש הזה. אמא שלי לעגה לה, ויצרה לה דימוי של אשה פשוטה, לא משכילה ומכוערת. אין ספק שזה לא עזר לי לקבל אותה כאשתו של אבי. אבי המשיך לא להתחשב ברגשותי, ואף פעם לא יזם שיחה שתסביר לי את מצבו. הוא לקח אותי אפילו לסופי שבוע משותפים איתה, והכל בלי לשאול פעם אחת לרגשותי. אח"כ הוא נסע לחו"ל והם התחתנו. הוא כעס שאני לא כותב לו. אבל מה יכולתי לכתוב לו כאשר לא היתה כל לגיטמציה להבעת רגשות במשפחתנו? התקופה הזו יצרה ביני לבין אבי נתק שלא אוחה שנים רבות. הוא המשיך לתבוע שאני אהיה נחמד אל סוזנה. אבל היא היתה אשה שלא גידלה ילד בחייה, יקית שוויצרית שלא ידעה כמעט עברית, ולא נתנה לי לאכול מהאוכל שהיא קנתה לעצמה (היא הייתה תושבת ולא חברה בקיבוץ). שנאתי אותה שנים רבות. היחסים השתפרו כאשר נולדה בתי הראשונה, והיא הייתה מיילדת ועזרה לנו וסוף סוף גיליתי שיש לה רגשות.
לאבי היא הייתה אשה די טובה. היא אהבה מאד טיולים, אהבה חיות, אהבה לטפח את הגינה. יחד עם זאת הם לא הסתדרו כל-כך טוב. לפעמים היא היתה נוסעת לחודשים ארוכים אפילו לשנת "חופש" מאבא שלי, לארץ מולדתה – שוויץ. אני סבור כי זה היה קשור לעובדה שהוא בגד בה על ימין ועל שמאל. בשנים אלו הוא פיתח – לפי יומניו – קשר עם מספר נשים. אבא לא הבין ולא קישר את הדברים. ביומניו הוא כועס על סוזנה והיה מעמיד לה אולטימטומים.
אחת מנשותיו היתה א' שהפכה להיות פילגש קבועה שלו, והוא החזיק אצלה כלי רחצה. הוא קשר קשר אמיץ עם בנותיה ואפילו עם נכדיה. הקשר הזה נמשך עוד שנים לאחר מותה של שושנה (1978). לאחר מותה של סוזנה התברר לי כי הקשר התחיל עוד בחייה של סוזנה. כששאלתי אותו – הכיצד? הוא אמר לי שסוזנה לא יכלה לספק את צרכיו האינטלקטואלים לכן הוא היה צריך את א'. היה קשה לי לקבל את זה, אבל לו לא היו נקיפות מצפון. גם כל משפחתה של א' קיבלו אותו כמו איזה סבא טוב.
בשנת 1979 שוב ברחה סוזנה מאבי לחודשים ארוכים, לשווייץ, ושם היא מצאה את מותה באופן פתאומי כתוצאה מקריש דם. אבא עשה מאמצים כבירים להביא אותה לקבורה בקיבוץ. האחראי על הקבורה בקיבוץ הטיל וטו על קבורתה בבית העלמין שלנו, בטענה שהיא לא יהודיה (היום קוברים שם תמורת כסף טוב גויים, וגם אז זה לא היה בית קבמרים לפי ההלכה). לאחר שהוא התגבר על הרשעות של חברו לקיבוץ מזה חמישים שנה, הוא נסע לשוויץ והביא את עפרה לקבורה. ציינתי כבר שהיה לו סוג של נאמנות. הוא קבר אותה בגבעת חיים, ועל קברה כתב סופרלטיבים כגון "פה נחה נפש אצילה", וכו... אבל לי הוא אמר: "לא נורא שהיא מתה. אחרת לפי דברי הרופאים, הייתי צריך לחיות עם אשה שלא יכולה ללכת על רגליה". אמרתי כבר שיחסו לנשים היה אינסטרומנטלי. אני די הזדעזעתי מההתייחסות הזו למותה.
כאן אנו מגיעים ל"ישורת" האחרונה של המירוץ אחר הנשים. האישיות הדומיננטית של פרק זה הייתה מלכה, אותה הכיר אבא בשנת 1983. בארבע השנים שהפרידו בין מותה של סוזנה להתקשרותו עם מלכה, היו לו כמה רומנים די רציניים, וכמה יותר קטנים. ב1982 הוא אפילו עבר לגור עם אשה בשם לינה בירושלים. היה לו גם רומן ארוך עם אשה בשם אילה. והיו רומנים וניסיונות לרומנים אינספור. לפעמים הוא יצא עם שתיים שלוש נשים במקביל.
בשנת 1982, כשהוא כבר בן 70 שנה, אבא ניסה להביא אשה מסקוטלנד עם ילדה בת 9 לחיות איתו בג"ח כאשתו. האשה הייתה צעירה ממנו בשלושים שנה אבל זה לא הפריע לו לרקום את החלום הזה ביחד איתה ברצינות. אך לאחר שהיא הגיעה לקיבוץ עם הילדה והחלה להתארח אצלו היא קיבלה רגליים קרות. היא לא נתנה לו להתקרב אליה ואבא כעס נורא. אני ועוד חברים תיווכנו ביניהם, ולבסוף היא נסעה, לא לפני שידידות רבת שנים בין אבי לחברו באה לקיצה על רקע הפרשה הזו. חברו פשוט העז להגיד לה שראובן הוא אדם זקן וחולה, וזאת תהיה שטות חייה לקשור את גורלה בגורלו. לאבא היה איזה דחף בלתי נלאה לאמץ לו "נכדים" ו"בנות" מכל קצווי העולם. כך היו לו דינה ובנותיה, מריה ובנה, שנטי וילדיה, איריס עמבור ועוד רבים אחרים (בעיקר רבות). על רקע ההשקעה המועטה בילדיו האמיתיים ובנכדיו האמיתיים זאת הייתה תופעה די מרגיזה עבור משפחתו האמיתית.
על-כל-פנים הקשר עם מלכה מ-1983 הפך לרציני יותר ויותר. היא הייתה אלמנה ערירית ילידת צ'רנוביץ. היא גם הייתה עשירה והם נסעו ביחד לטיולים בחו"ל. אך רצה הגורל ומרתה קיבלה אלצהיימר אחרי שנים מעטות. האלצהיימר הלך והחריף, והיה צורך לאשפז אותה וגם למנות לה אפוטרופוס. אבא נלחם כנגד האפטרופוס, וגם כנגד קרוביה אשר דאגו שהירושה לא תיפול לידיו. המאבק הגדול שלו, שהתרחש בבית המשפט, היה שהיא תוכל לבקר אצלו בסופי שבוע. זה היה משהו די שגעוני ואני לא יודע למה הוא לקח על עצמו את הביקורים האלו, אבל מצד שני זה ראוי לכבוד. הוא היה יכול בקלות להתנער ממנה ולשעוט לעבר נשים אחרות. ביומניו הוא מתאר ביקורים די מסוייטים. היא הייתה בורחת והייתה עושה את צרכיה בבגדים ועוד דברים לא נעימים. האם עשה את זה מתוך אהבה או מתוך רכושנות או מתוך נאמנות? אין לזה תשובה ביומניו, אבל הוא עשה זאת במשך שנים.
מרתה האריכה ימים עוד כשלוש שנים לאחר מותו. אני הייתי מאד מעורב בטיפול בה ובעזרה לאבא, בנסיעות לביקורים בבית האבות, בהבאתה לג"ח, בדאגה לאישפוזה ואף במתן עדות בבית משפט, על-מנת שיאפשרו את ביקוריה בג"ח.
האם אפשר להבין את המירוץ הבלתי נלאה שלו אחרי נשים? נראה לי שזה קשור לעובדת היותו הילד האמצעי במשפחה, שקיבל לפי דבריו הכי פחות אהבה מאמו. צריך לזכור שהוא גודל ע"י אומנות. היה לו כנראה חסך באהבת אם.
הסבר אחר הוא באכזבות שהיו לו משתי הנשים הראשונות שלו – לינה ואמא שלי. הן היו הנשים המשמעותיות בחייו. כשהוא היה איתן הוא לא בגד (ככל הידוע לי). אבל חייו איתן עלו על שרטון, ומיחסיו עם אימי הוא נשאר מאד מתוסכל. הוא, לדעתי, היה זקוק לפיצוי על הפגיעות האלו. נוסיף לזה את הרעב ל"התפעמויות" מורשת הבלאו וויס, ורעיונות האהבה החופשית שרווחו בקיבוץ, ויש לנו כמה הסברים להתנהגותו הדון-ג'ואנית.
אבל לי, שהייתה לי אמא שהצהירה שהיא לעולם לא תכניס גבר נוסף לביתה, היה קשה לקבל את הפן הזה באישיותו.
הכותרת היא קצת אירונית, אבל מתבקשת לאור אורח החיים שניהל ביחס לנשים. אבא שלי אמר לי ולבני, בערוב ימיו "היו לי עשרים נשים בחיי, אבל לא היה לי מזל עם נשים". אבא התחתן ארבע פעמים, והתגרש שלוש פעמים. במקביל לארבע הנשים האלו, וביניהן, היו לו קשרים עם עשרות נשים (חלקם אפלטוניים).
חיי הנישואים של אבא ידעו תהפוכות רבות. אבא היה "איש של נשים". הוא היה זקוק לנשים, ובלי נשים לא היה טעם לחייו. הוא חיזר אחר נשים עד לשנתו האחרונה, והתקשה לחיות ללא אשה בדירתו. יחד עם זאת תקופות רבות הוא נשאר ללא אשה, ומאד סבל מכך. ואכן מעיון ביומניו אני לומד כי רוב הקשרים עם הנשים בחייו, לא צלחו ולא התנהלו על מי מנוחות. הייתי אומר שבמידה רבה זאת הייתה אשמתו, כי הקשר שלו עם נשים היה שטחי, אינסטרומנטלי. הקטע הבא (מתוך מכתבו של אבא לאחייניתו) משקף את יחסו לנשים בחייו: "אני התחתנתי חתונה פיקטיבית עם אחת מ.ק. , וחייתי עם ל.ר. זה היה זיווג לא מוצלח. אחר כך התחתנתי עם מרים לבל, האמא של איתן. גם הנישואים האלה לא החזיקו מעמד. אחרי זמנים קשים מאוד התגרשנו והתחתנתי עם שושנה שאוב. היא מתה לפני 8 שנים. מאז אני מחפש כלה אחרת. עד עכשיו לא מצאתי".
בתקופת הבלאו-וייס, בגיל 17,הוא התאהב נואשות בנערה מאד יפה בשם ה', שהייתה אף היא בתנועה. אך לאחר זמן מה היא העדיפה על-פניו מדריך מהתנועה מבית עשיר, ואבא שקע בדכאון הראשון שלו. למרות זה הוא נשאר בקשר טוב איתה ועם בעלה כל חייו. דבר זה איפיין את קשריו עם רוב נשותיו. גם לאחר שהקשר הרומנטי נגמר, הוא נשאר בקשר איתן. אפשר לראות בזה סוג של נאמנות, או רכושנות, או שהוא היה פשוט גבר פוליגמי.
לצורך עלייתו לארץ אבא התחתן בנישואים פיקטיביים עם חברת תנועה בשם מרטה קופל. אבא חשב שנישואיהם יהפכו לנישואים ממשיים, כנראה שהתאהב בה, אך היא לא רצתה בכך ועזבה את הקבוץ.
לאחר איזה זמן הוא התקשר עם הלנה.ר. שהיתה אף היא חברת תנועת הבלאו-וייס והגיעה לקבוץ כמו אבא בשנות ה- 30. מבחינתו זה היה קשר מאוד רציני והלנה נכנסה להריון ממנו. לאחר זמן אבי התנדב או שובץ לפלוגת עבודה במחצבות המלח של עתלית. העובדים שם יצאו לתקופה של שבועות מספר ואבי היה מאוד מאושר שם כי הוא הצטיין בעבודה זו בגלל חוסנו הגופני. הוא היה בדרך כלל העובד שנרשמו לזכותו הכי הרבה מריצות מלח.
בגבעת-חיים בינתיים אהובתו הלנה מצאה ניחומים בחיקו של אחד מהאנשים החזקים והותיקים בקבוץ. כשאבי חזר מקבוצת העבודה נודעה לו המציאות העגומה. אך לא זאת בלבד, השניים פנו אליו בבקשה שיוותר על אבהותו על התינוק שברחמה של הלנה לטובת המאהב. אבי לא הסכים למרות הלחץ הכבד שהופעל עליו מצד אותו ותיק. כל העניין ירד מהפרק כאשר אשתו של אותו ותיק לא הסכימה להתגרש ממנו. וכך ביצעה הלנה הפלה, נפרדה מאבי, ולימים נישאה לאיש חינוך חשוב וילדה לו 2 בנות. בניגוד לרוב נשותיו, איתה אבי לא שמר על קשר כלשהו למרות שהם הוסיפו להתגורר באותו קבוץ. לימים כשהוא סיפר לי את הסיפור יכולתי לחוש שהעניין עדיין כואב לו.
שנתיים שלוש אח"כ, הופיעה אמא שלי בג"ח. היא הייתה קומוניסטית עד לעלייתה לארץ וחולת לב עם שתי שסתומים פגועים, אבל יפה ומשכילה. ברור שלא הייתה האשה הכי מתאימה לחיי קיבוץ. על נסיבות הגעתה לג"ח, כתבתי בחוברת לזכרה: "כשפרצה מלחמת העולם השנייה ואבא שלה חשש שהוא לא יעמוד בהוצאות אחזקתה, הוא לא היה בעל אמצעים כאמור, ולכן החליט לשלוח אותה לכפר-חוגלה,הכפר הסמוך לגבעת חיים, מתוך מחשבה שהחיים בכפר יותר זולים, וגם מפני שיש לה אחות בג"ח (גבעת חיים). מרים שכרה חדר בכפר, ואת תמר בתה מנישואים קודמים הכניסה לבית ילדים בקיבוץ".
בג"ח היא נפגשה עם אבי, ראובן, שהיה בג"ח כבר משנת 1934 והיה כבר גרוש מחברת קיבוץ אחרת.
ראובן ומרים התאהבו זה בזו, וזו בזה. שניהם היו יפים, משכילים וחכמים. אלא ששניהם היו די רגזנים, וכחנים בלתי נלאים, בלתי מסוגלים לוותר על עמדתם, וגם התחום של ההשקפה הפוליטית יצר תהום ביניהם. הוא כבר היה חולה במניה –דיפרסייה. אמא שלי תמיד אמרה שרק השנה הראשונה שלה איתו הייתה טובה. מאז הם לא הפסיקו לריב. שניהם היו ווכחנים בלתי נלאים כפי שכבר ציינתי, וידעו היטב לפגוע אחד בשני בעזרת מילים. כשהם רבו הם יכלו להתנהג כמו משוגעים. למשל זכור לי כיצד אמי בורחת איתי על זרועותיה, לחדרו של מזכיר הקיבוץ כשראובן דולק אחריה.
חלק ממריבותיהם הם היו מביאים לפני תמר אחותי, ששימשה כבר בגיל 10 השופטת ביניהם, והיתה צריכה לפסוק "מי הצודק!" במקרה שפסקה לטובת אמא, ראובן היה מחרים אותה למשך חודשים.
. גם אחרי הגירושין הם המשיכו לריב בחום על אלף ואחת נושאים.
הם נפרדו פעמיים. פעם אחת היא חזרה אליו, אך ב-1951 הם התגרשו סופית. המשמורת עלי הייתה משותפת והייתי הולך יום אחד לאבא ויום אחד לאמא.
למעשה , גם הקשר בין אבי לאימי לא ממש נותק כפי שציינתי לעיל. הם המשיכו לגור באותו קיבוץ, ובחנו היטב מה עושה כל אחד בתחום הרומנטי. אמא שלי אמנם החליטה שלא תכניס גבר לביתה, אבל היו לה פה ושם קשרים רומנטיים (שנודעו לי בדיעבד) ואבא שלי קינא ונתן לזה ביטוי מוחשי. אבא שלי לעומת זאת פנה מיד לחיפוש אחר מועמדת לאשה. מיומנו משנת 1953 עולה כי היה מאוהב בנערה יפה (זה היה חשוב לו מאד) בת 18 מחברת הנוער, בשם ר'. היא רצתה ביחסים אפלטוניים ולא נענתה לחזוריו. הוא היה בן 41, והפרש השנים ביניהם היה למעלה מעשרים שנה. יש לציין שר' ואבי שמרו על קשר אפלטוני לאורך עשמרים שנים, ממש עד למותו.
במקביל אבא יצר קשר אמיץ עם א' ההולנדית שבילתה תקופה בקיבוץ. לאחר נסיעתו לביקור בהולנד הקשר נותק. אחר-כך אבא יצר קשר עם גברת קרו (חברת קיבוץ), גרושה שחייתה בקיבוץ ולבסוף ירדה מזרח גרמניה. היא הייתה קליפטומנית ואמא שלי דאגה שאני אדע את זה. אבא היה לוקח אותי (הייתי בן 12) לארוחות ארבע אצלה, בלי לשאול אם אני רוצה, האוכל היה נתקע לי בגרון.
אחריה הופיעה סוזנה ש'. אני הייתי כבר בן 15 -16 והתקשיתי לקבל את הרומן החדש הזה. אמא שלי לעגה לה, ויצרה לה דימוי של אשה פשוטה, לא משכילה ומכוערת. אין ספק שזה לא עזר לי לקבל אותה כאשתו של אבי. אבי המשיך לא להתחשב ברגשותי, ואף פעם לא יזם שיחה שתסביר לי את מצבו. הוא לקח אותי אפילו לסופי שבוע משותפים איתה, והכל בלי לשאול פעם אחת לרגשותי. אח"כ הוא נסע לחו"ל והם התחתנו. הוא כעס שאני לא כותב לו. אבל מה יכולתי לכתוב לו כאשר לא היתה כל לגיטמציה להבעת רגשות במשפחתנו? התקופה הזו יצרה ביני לבין אבי נתק שלא אוחה שנים רבות. הוא המשיך לתבוע שאני אהיה נחמד אל סוזנה. אבל היא היתה אשה שלא גידלה ילד בחייה, יקית שוויצרית שלא ידעה כמעט עברית, ולא נתנה לי לאכול מהאוכל שהיא קנתה לעצמה (היא הייתה תושבת ולא חברה בקיבוץ). שנאתי אותה שנים רבות. היחסים השתפרו כאשר נולדה בתי הראשונה, והיא הייתה מיילדת ועזרה לנו וסוף סוף גיליתי שיש לה רגשות.
לאבי היא הייתה אשה די טובה. היא אהבה מאד טיולים, אהבה חיות, אהבה לטפח את הגינה. יחד עם זאת הם לא הסתדרו כל-כך טוב. לפעמים היא היתה נוסעת לחודשים ארוכים אפילו לשנת "חופש" מאבא שלי, לארץ מולדתה – שוויץ. אני סבור כי זה היה קשור לעובדה שהוא בגד בה על ימין ועל שמאל. בשנים אלו הוא פיתח – לפי יומניו – קשר עם מספר נשים. אבא לא הבין ולא קישר את הדברים. ביומניו הוא כועס על סוזנה והיה מעמיד לה אולטימטומים.
אחת מנשותיו היתה א' שהפכה להיות פילגש קבועה שלו, והוא החזיק אצלה כלי רחצה. הוא קשר קשר אמיץ עם בנותיה ואפילו עם נכדיה. הקשר הזה נמשך עוד שנים לאחר מותה של שושנה (1978). לאחר מותה של סוזנה התברר לי כי הקשר התחיל עוד בחייה של סוזנה. כששאלתי אותו – הכיצד? הוא אמר לי שסוזנה לא יכלה לספק את צרכיו האינטלקטואלים לכן הוא היה צריך את א'. היה קשה לי לקבל את זה, אבל לו לא היו נקיפות מצפון. גם כל משפחתה של א' קיבלו אותו כמו איזה סבא טוב.
בשנת 1979 שוב ברחה סוזנה מאבי לחודשים ארוכים, לשווייץ, ושם היא מצאה את מותה באופן פתאומי כתוצאה מקריש דם. אבא עשה מאמצים כבירים להביא אותה לקבורה בקיבוץ. האחראי על הקבורה בקיבוץ הטיל וטו על קבורתה בבית העלמין שלנו, בטענה שהיא לא יהודיה (היום קוברים שם תמורת כסף טוב גויים, וגם אז זה לא היה בית קבמרים לפי ההלכה). לאחר שהוא התגבר על הרשעות של חברו לקיבוץ מזה חמישים שנה, הוא נסע לשוויץ והביא את עפרה לקבורה. ציינתי כבר שהיה לו סוג של נאמנות. הוא קבר אותה בגבעת חיים, ועל קברה כתב סופרלטיבים כגון "פה נחה נפש אצילה", וכו... אבל לי הוא אמר: "לא נורא שהיא מתה. אחרת לפי דברי הרופאים, הייתי צריך לחיות עם אשה שלא יכולה ללכת על רגליה". אמרתי כבר שיחסו לנשים היה אינסטרומנטלי. אני די הזדעזעתי מההתייחסות הזו למותה.
כאן אנו מגיעים ל"ישורת" האחרונה של המירוץ אחר הנשים. האישיות הדומיננטית של פרק זה הייתה מלכה, אותה הכיר אבא בשנת 1983. בארבע השנים שהפרידו בין מותה של סוזנה להתקשרותו עם מלכה, היו לו כמה רומנים די רציניים, וכמה יותר קטנים. ב1982 הוא אפילו עבר לגור עם אשה בשם לינה בירושלים. היה לו גם רומן ארוך עם אשה בשם אילה. והיו רומנים וניסיונות לרומנים אינספור. לפעמים הוא יצא עם שתיים שלוש נשים במקביל.
בשנת 1982, כשהוא כבר בן 70 שנה, אבא ניסה להביא אשה מסקוטלנד עם ילדה בת 9 לחיות איתו בג"ח כאשתו. האשה הייתה צעירה ממנו בשלושים שנה אבל זה לא הפריע לו לרקום את החלום הזה ביחד איתה ברצינות. אך לאחר שהיא הגיעה לקיבוץ עם הילדה והחלה להתארח אצלו היא קיבלה רגליים קרות. היא לא נתנה לו להתקרב אליה ואבא כעס נורא. אני ועוד חברים תיווכנו ביניהם, ולבסוף היא נסעה, לא לפני שידידות רבת שנים בין אבי לחברו באה לקיצה על רקע הפרשה הזו. חברו פשוט העז להגיד לה שראובן הוא אדם זקן וחולה, וזאת תהיה שטות חייה לקשור את גורלה בגורלו. לאבא היה איזה דחף בלתי נלאה לאמץ לו "נכדים" ו"בנות" מכל קצווי העולם. כך היו לו דינה ובנותיה, מריה ובנה, שנטי וילדיה, איריס עמבור ועוד רבים אחרים (בעיקר רבות). על רקע ההשקעה המועטה בילדיו האמיתיים ובנכדיו האמיתיים זאת הייתה תופעה די מרגיזה עבור משפחתו האמיתית.
על-כל-פנים הקשר עם מלכה מ-1983 הפך לרציני יותר ויותר. היא הייתה אלמנה ערירית ילידת צ'רנוביץ. היא גם הייתה עשירה והם נסעו ביחד לטיולים בחו"ל. אך רצה הגורל ומרתה קיבלה אלצהיימר אחרי שנים מעטות. האלצהיימר הלך והחריף, והיה צורך לאשפז אותה וגם למנות לה אפוטרופוס. אבא נלחם כנגד האפטרופוס, וגם כנגד קרוביה אשר דאגו שהירושה לא תיפול לידיו. המאבק הגדול שלו, שהתרחש בבית המשפט, היה שהיא תוכל לבקר אצלו בסופי שבוע. זה היה משהו די שגעוני ואני לא יודע למה הוא לקח על עצמו את הביקורים האלו, אבל מצד שני זה ראוי לכבוד. הוא היה יכול בקלות להתנער ממנה ולשעוט לעבר נשים אחרות. ביומניו הוא מתאר ביקורים די מסוייטים. היא הייתה בורחת והייתה עושה את צרכיה בבגדים ועוד דברים לא נעימים. האם עשה את זה מתוך אהבה או מתוך רכושנות או מתוך נאמנות? אין לזה תשובה ביומניו, אבל הוא עשה זאת במשך שנים.
מרתה האריכה ימים עוד כשלוש שנים לאחר מותו. אני הייתי מאד מעורב בטיפול בה ובעזרה לאבא, בנסיעות לביקורים בבית האבות, בהבאתה לג"ח, בדאגה לאישפוזה ואף במתן עדות בבית משפט, על-מנת שיאפשרו את ביקוריה בג"ח.
האם אפשר להבין את המירוץ הבלתי נלאה שלו אחרי נשים? נראה לי שזה קשור לעובדת היותו הילד האמצעי במשפחה, שקיבל לפי דבריו הכי פחות אהבה מאמו. צריך לזכור שהוא גודל ע"י אומנות. היה לו כנראה חסך באהבת אם.
הסבר אחר הוא באכזבות שהיו לו משתי הנשים הראשונות שלו – לינה ואמא שלי. הן היו הנשים המשמעותיות בחייו. כשהוא היה איתן הוא לא בגד (ככל הידוע לי). אבל חייו איתן עלו על שרטון, ומיחסיו עם אימי הוא נשאר מאד מתוסכל. הוא, לדעתי, היה זקוק לפיצוי על הפגיעות האלו. נוסיף לזה את הרעב ל"התפעמויות" מורשת הבלאו וויס, ורעיונות האהבה החופשית שרווחו בקיבוץ, ויש לנו כמה הסברים להתנהגותו הדון-ג'ואנית.
אבל לי, שהייתה לי אמא שהצהירה שהיא לעולם לא תכניס גבר נוסף לביתה, היה קשה לקבל את הפן הזה באישיותו.
תגובות
0
אהבו
1
686
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות