בית קולנוע רעיה מורג, הזעזוע על התאבדות גבלס עדיין ניכר על פניה,

"חיים גרמניים" הסרט המומלץ שלי בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

"חיים גרמניים" סרטם של כריסטיאן קרונס, פלוריאן וייגנסאמר, רולנד שרוטהופר ואולף מולר,{אוסטריה 2016) מציג את זכרונותיה של ברונהילדה פומסל בת ה-104, שתחילתם בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. העולם הביתי שבו גדלה "מוגבל וצר מחשבה להחריד" כדבריה, כולל זכרון של אביה המכה אותה, ואת אחיה בעודם  עומדים בשורה בעזרת מחבט שטיחים. "זה תמיד נותר בי" היא אומרת תחושת החובה הפרוסית. כמו בסרט לבן של מיכאל הנקה הבחירה ב"חיים גרמניים" בצילום שחור לבן מדגישה את האכזריות והאדישות, עולם משפחתי אלים שנהפך לעולם של קולקטיב כנוע, נעדר כל תובנה אישית.

פומסל מתארת את הדור שלה כדור שבו הושגה צייתנות באמצעות קשיחות וענישה תכופה.   האם נעולם המוגבל בו גדלה לא איפשר לה לבחון את עמדותיה גם כשדובר באנשים            אותם הכירה מקרוב? פומסל מספרת שהופתעה מאד כשיול יניש שדר החדשות                בחברה שבה עבדה, שהיה "נחמד מאד" נשלח למחנה ריכוז כי התגלה כגיי: אוי אלוהים זה איום איזה מן אדם הוא? היא אומרת למצלמה. לצופה ברור שעמדותיה לא השתנו, שכן הזעזוע הניכר על פניה אינוו שחזור שח הזעזוע מאז.

זכרונותיה של פומסל שהיה קצרנית בשירותו של גבלס החל משנת 1942, מעלים מחדש את שאלת הסיוע של האדם הרגיל כמו גם את שאלת תרומתן של הנשים לנאציזם. כדי להחריף  ההעדר הכמעט מוחלט של התבוננות עצמית ותובנה לגבי העבר, ארבעת הבמאים משבצים בין דבריה של פומסל קטעי ארכיון נדירים, סרטי וידאו, יומני חדשות וציטוטים מדבריו של גבלס.

כך, לאחר שהיא מתארת את חברתה הטובה אווה, שהיתה מאד עניה באותה תקופה,...והיה לה אף יהודי, הקטא מעביר את הצופה לסרט תעמולה משנת 1941-1942 שבו מופיעים קלוזאפים של יהודים מורעבים בגטו ורשה. מצייתים להוראה לא נשמעת לאחר הצילום החזותי, הם מסבים פניהם לצילום בפרופיל. עיניהם ממצמצות, המבט מלא ייאוש, השוט הבא מראה את פומסל עצמה בפרופיל שבו בולט אפה המעוקם.

המבט הרטרוספקטיבי, שאין עמו כמעט כל תובנה, מוליך את פומסל לכל היותר לומר: גבלס היה גבר נאה. לא גבוה... לבוש ללא דופי. שיזוף קל...ידיו היו מטופחות. בוודאי עשה מניקור כל יום. לא היה בו שום דדבר שבו ניתן למתוח עליו בקורת....זה היה מקום עבודה נחמד. אנשים לבושים היטב.ידידותיים. הייתי כה שטחית באום ימים. טיפשה.

האטימות התודעתית של המשת"פ שהוא נושא עמו שבעים שנה מתום המלחמה, מעמידה בסימן שאלה את הנחותינו לגב שבעים השנה שחלפו, ובעיקר לגבי הנחלת העבר בגרמניה ובאוסטריה. העריכב הלעומתית נוקבת והשימוש בה הופך דווקא את חומרי הארכיון של התקופה לסוג זכרון יותר אמין מזה של הפרט, למרות יכולתה המדהימה של פומסל לתאר את האירועים לפרטי פרטיהם.

הערצתה של פומסל לגבלס בוקעת בבלי דעת מתוך דבריה. היא מתארת את נאומו על "מלחמה טוטאלית"  לאחר הכשלון בסטלינגרד ואת השתאותה לנוכח תמיכת ההמון הסוערת בדבריו, למרא מאות אנשים שצרחו ושאגו "כן אנחנו רוצים מלחמה טוטאלית" אך השתאותה      למשמע ההמון אינה מחבלת בנטייתה הטבעית לכנותו הר גבלס וכל החויה המשמעותית מבחינתה היא חווית התבוסה: יום לאחר יום הולדתו של היטלר ירדנו לבונקר. לא יצאנו ממנו. זה היה הסוף...הרגשתי כאילו משהו בתוכי מת.....הייתי משותקת. לא מפחד . הזעזוע על התאבדות גבלס יחד עם אשתו וילדיו עדיין ניכר על פניה.

אף אחד לא מאמין לי אבל ידעתי על כל זה {מה שקרה ליהודים} רק כאשר חזרתי הביתה לאחר חמש שנים בשבי הרוסי. יחסה אל גרמניה כאל קרבנות השיטה הנאצית ואל עצה כמי "שלא ידעה" , ובוודאי שאינה אשמה, מוליך את הסרט המצויין הזה לסצינות המטיחות בפניו של הצופה {בעיקר זה הגרמני אוסטרי}  את משמעות השתיקה שאיפשרה לאירועים לקרות. הסרט מסתיים בצילום הגרמנים שנאלצו לצפות בגופות ולקברן. פומסל אגב, המשיכה לעבוד כשחשרה מהשבי. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים.

הכתבה נכתב בעתון הארץ במדור תרבות וספרות בתאריך8.7.16


נ.ב.  ניסיתי להשיג את הביוגרפיה של פומסל בסטימצקי ובצומת ספרים לא ניתן היה להשיג.