אלי כהן
אלי נולד באלכסנריה שבמצרים בשנת 1924, במשפחתו היו שישה בנים ושתי בנות, הוריו ילידי חלב, נישאו בשנת 1922 ועברו לאלכסנדריה, האקלים הנח והאולוסיה דמתה לחלב והעיר נעמה להם.
יהודי אלכסנדריה ראו עצמם כמצרים הם היו חופשיים לפתח את תרבותם היהודית ולשמר זיקה לארץ הקודש. זו היתה יהדות חמה ושורשית בעלת נכסים בחומר וברוח.
הופעותיהם של התזמורת הפילהרמונית, הבימה האוהל והמטאטא חיזקו את הקשר בין מצרים לירושלים. דגלי לבן כחול התנוססו בבתי הכנסת אירועים הסתיימו בשירת התקווה.
שאול אביו עסק בייצור עניבות ושיווק לרגל עסקיו נסע מדי פעם לאירופה, אמו אצילת המראה העניקה לילדיה חינוך יהודי והשכלה רחבה, בבית דיברו ערבית וצרפתית, אלי לאחר ביה"ס העממי עבר לביה"ס צרפתי ולמד שנה בפקולטה להנדסה באלכסנדריה.
באוקטובר של שנת 1949 עלו לישראל שניים מאחיו ואחותו בשנת 1950 הצטרפו אליהם יתר בניהמשפחה,
אלי נשאר לסייע בהעלתם של יהודי מצרים לישראל.
בזכות שליטתו בשפה הערבית הצרפתית והאנגלית התקבל בשנת 1950 לעבודה בחנות של האחים מארק שהיתה שם דבר, חנות יוקרתית בעליה שלושה אחים יהודים שנישאו לנשים נוצריות, תוך זמן קצר הפך למנהלה.
ביול של 1952 עברו טלטלות על מצרים, הדחתו של המלך פארוק עלייתו של נאצר לשלטון, זורז קצב עלייתם של יהודי מצרים. ב-שמיני בפברואר 1957 עלה אלי לישראל באוניה שעגנה בנמל חיפה, נרשם כעולה חדש, הוא היה אז בן שלושים ושלוש, נראה צעיר מגילו, הגיע בחוסר כל, לבושו היה נקי ומסודר.
לאחר פרידה של שבע שנים, התכנסה כל המשפחה בבית הוריו בבת ים, שאול האב קידש על היין בירך ברכת המוציא לחם מן הארץ , בתחילה עבד בעבודות דחק לאחר מכן הסתדר בעבודה אחרת.
אלי שינן תמיד באוזני אחיו שהם חייבים ללמוד, הוא היה דמות סמכותית והם צייתו לו. הוא לא גוייס לצבא מפאת גילו עבר רק אימון בסיסיי והוצב ביחידת מילואים של חיל האוויר
התאחדות עולי מצרים הפנתה את אלי לסוכנות מסחרית ברח' אלנבי, זו היתה סוכנות איתור של חיל המודיעין, מוסא שהיה קצין המודיעין, תפקידו היה לאתר מועמדים מתאימים למשימות מודיעין בארצות אוייב, מוסא התרשם מאלי, עתה החל שלב בחינו ההתאמה, בדיקה גרפולוגית, מבדקים פסיכולוגיים, כדי לסייע בקליטתו עבד באחת מיחW המודיעין שעסקה בתרגות העתונות מערבית לעברית. במבדקים שעבר אלי הראו שאינו רגיש לסכנה שיש לו נטייה לקחת סיכונים מעבר למתחייב מהמצב, הוא לא התקבל השלים עם זה, ותר אחרי נערה שתהיה שוותפתו לחיים.
נדיה ואלי נפגשו בפברואר של שנת 1959, היא התאהבה בו ממבט ראשון, היתה בו תערובת של כובד ראש, ועליזות, היא צחקה עד דמעות כאשר הפגין את כשרונו בחיקוי אנשים, נדיה נולדה בבגדאד ב-1935 בת שש עשרה היתה כאשר עלתה לישראל, אחיה הוא הסופר סמי מיכאל, התגייסה לצה"ל הצטרפה לנח"ל היא סבלה מתחושת ניכור .
המפגש בניהם עלה יפה למרות הניגודים, הוא היה משכיל יותר היא חכמה ורגישה בעלת דמיון, התנסתה בחיי קיבוץ אהבה עבודת כפיים הוא העדיף את הקריאה בעיקר ספרי היסטוריה, נדיה אהבה לבוש ספורטיבי לאלי היה טעם בורגני משובח. כעבור שלושה חודשים ביקש אלי את ידה, הוא היה מבוגר ממנה באחד עשר שנים, החופה התקיימה בבית הכנסת אהל מועד.
החודשים הראשונים היו מאושרים, הם התגוררו בדירה צנועה בבת ים, אלי עבד במשביר המרכזי, ובראשית שנות השישים היתה נדיה בהריון.
בגלל המצב חייבת היתה מדינת ישראל לפתח כלים מודיעיניים היא היתה זקוקה במהירות לעיניים ולאוזנים בדמשק, זה היה הרקע לשיגורו של אלי בתור כאמל אמין תאבת אזרח ארגנטיני שנולד בבירות למשפחה ממוצא סורי.
אלי חיפש עבודה עם אתגרים, לכן שמח כאשר בא לביתו "סמעאן" הוא שאל אותו שתי שאלות, האם אתה עדיין מעוניין לשרת במודיעין ולצאת לשליחות בארצות אוייב? האם העובדה שאתה נשוי ועתיד להיות אבא בקרוב אינו מכשול עבורך? אלי ענה בחיוב של שתי השאלות. אסרו עליו לספר גם לא לאשתו דבר. קבעו שיש בו תערובת של עוצמה פנימית ואדיבות , איש שמסוגל להתערות בחברה, אינו מתפרץ בקלות, לא נרא לי הוסיף הקצין שהוא התנדב לתפקיד לוחם מתוך יצר הרפתקנות, או בשל שיקולים חומריים. ידע הוא שכלוחם הוא זאב בודד ואם הוא נלכד צפוי הוא לעינויים אכזריים ביותר.
אלי גוייס למודיעין ב-24 במאי 1960, לנדיה סיפר התקבלתי לעבוד במשלחת הקניות של משהבט
"ההכשרה של אלי היתה בשני מסלולים, להוסיף לסגל לעצמו את דמותו החדשה של כמאל, במקביל עבר קורס נהיגה, למד טופוגרפיה, עבר קורס חבלה מקוצר, ולמד להשתמש בדיו סתרים.
לא במקרה בחרו בבואנוס איירס כתחת מעבר לבניית דמותו של כמאל, הקהילה הערבית בארגנטינה מנתה כ-500.000 נפש, תוך זמן קצר למד להכיר את חיי הקהילה ומוקדי הכח שלה. בשנת 1961 הוזמן לחגיגה שבה נוכחו כל ראשי הקהילה הערבית וקציניצבא, הם הציגו אותו בתור פטריוט סורי הרוצה לחזוק לדמשק, הוא הוזמן גם לקבלות הפנים שערכו לדיפלומטים.
בראשית אוקטובר 1961 הוחל בהכשרה מזורזת לקראת יציאתו לסוריה, האימונים היו אינטנסיביים בהפעלת מכשיר מורס הקיטלה נעשתה באמצעות רדיו טרנזיסטור רגיל שאליו חוברה אנטנה, הוא הפתע מאד משפע המידע על סוריה שהיה בידי המודיעין הישראלי.
למרות הספקות וחלומוצת הביעותים לא שיערה נדיה שבעלה יהיה בבירת סוריה העינים והאוזנים של המדינה.
בשנת 1962 הגיע אלי לדמשק, ידידו החדש היה מאג'ד שייח אל ארד הוא התעקש לשמש לו מורה דרך בדמשק ובסביבותיה, דמשק טבלה בגנים רחבי ידיים ורחובותיה מוצרלים בעצים עבי צמרת.
כאשר ניסו לשדך ךו צעירות יפהפיות ועשירות התחמק באלגנטיות, לנגד עיניו עמדו שליחותו אשתו ובתו. הוא מצא דירה ששכנה מול המטכ"ל הסורי, אהיל נחושת גדול הצמוד לתקרה, היה המחבוא למכשיר המורס.
בתקופה שבין 24 בפברואר ועד 4 ביולי שיגר 62 מברקים.
כאשר הגיע לחופשה בישראל יצא עם נדיע וצופיה בתו לכפר המכביה בר"ג הם טבלו בריכה והשתעשעו עם הילדה.
כעבור ימים אחדים החלו קצינים ממחלקת המחקר של המודיעין באו אליו כדי שיבהיר להם נקודות בדו"ח שכתב. תשובותיו היו עניניות ובהירות. כאשר נדיה התלוננה על בדידותה, הרגיע אותה ואמר , יש לי סיכויים להיות שגריר את תהיי אשתו של איש גדול , לא רוצה את כל זה רוצה אני אותך כבעל וכאב, שותף לעצב ולשמחה. בשנת 1962 ילדה נדיה את בתה השניה עירית
פנס מסר לאלי את הצופן החדש "עורב" שמו, הוא שאימן בשעתו את גיבורי פרשת לבון, וכמו בעבר פגש אלי את האלוף מאיר עמית ואיחל לו הצלחה בהמשך שליחותו.
בספטמבר 1962 יצא אלי לשדה התעופה. הוא הוזמן תדירות לןמסיבות שכלל ו נשים, שפע מזון, בקבוקי הוויסקי והערק התרוקו, ככל ששתו יותר פתחו את סגור ליבם.
כמאל חגג בסעודה במסעדה מפוארת , ודיווח על כל ההתפתחויות הדרמטיות באופן שוטף, מדי פעם נהג בחוסר זהירות והוזהר לבל יאונה לו רע.
באביב של 1963 היה ברשותו מידע שבתנאים רגילים היה צורך בתריסר אנשים כדי להשיגו. המידע שהביא עימו אלי היה מפורט ומהימן, תיאורו את האישים בממשלה ובצבא היה ציורי ועסיסי. אחיו אפרי שהיה מקורב אליו ביותר הוא היחיד שידע בבני המשפחה שידע היכן הוא נמצא. ובמה הוא עוסק.
כאשר חזר לדמשק הוצג לפני שרים וקציני צבא, בכירים, הוצג לפני שרא המודיעין של דמשק, כל דמשק ראתה אותו משוחח עם ראש הממשלה, דרכו של המרגל הישראלי בסוריה היתה כעת סלולה. אלי היה מזועזע מאכזריותו של המשטר וממעשי הטבח שראה בדמשק.
בחופשתו האחרונה הסדיר ענינים פרטיים, הקדיש זמן רב למשפחתו, באמצעות אחיו אפרים שהיה שותף לבית קולנוע קטן בחולון, רכש גם הוא חלק מסוייןם בבית הקולנוע, קיווה שהודות להכנסות בסיום שליחותו יוכל לקנות דירה מרווחת, וכך במשך כמה לילות מכר כרטיסים לצופים, איש מהם לא שיער שהאיש המשופם באשנב הוא גדול סוכניה של ישראל בדמשק.
כאשר עמד לצאת שוב אטמרו לו שהחומר שלו מצויין, אך אפשר להעבירו בדרכים אחרות לאוו דווקא בשידורי מורס. גם פנס תבע ממנו יותר איפוק.
הוא דיווח על הקמתו של ארגון "אל פתח" , ישראל לא ייחסה לזה חשיבות רבה, היתה נתונה בותם ימים בעיקר לנושא מקורות הירדן.
למחרת וועידת הפיסגה הערבית השניה, שם אלי לב שהתבטאויהם של הפקידים הסורים הבכירים נעשו זהירות ומסוייגות יותר. גם יחסה של הקצונה הסורית נעשה קשוח יותר, המודיעין הסורי פתח במצוד אחר מרגלים, כמאל עצמו לא חש בכך, הוא הרגיש בטוח מאד, בטחונו העצמי המופרז היה בעוכריו, וסופו המר היה צפוי.
לאחר שנלכד, המשפט נפתח ב-22 בפברואר 1965 והיה אחד המסעירים בתולדותיה של סוריה, דינו נחרץ עוד לפני פתיחתו של המשפט, נשללה ממנו הגנה משפטית, והחבל נכרך סביב צווארו. אסור עליו להיפגש עם פרקליטיו זאים או סורים, כאשר ביקש עו"ד עלה על פניהם חיוך זחוח מרגלים אינם ראויים להגנה משפטית. משפט הראווה נמשך שבועות אחדים.
מי לא ניסה להושיע? אשתו ואחיו אפרים יצאו לפריז נפגשו עם העיתונות, ועו"ד מרסייה שהיה אמור להיות פרקליטו ושיטו בו, ללא הועים נדיה התפללה אלי החזר אותו הביתה, נכה, חירש, אילם אפילו עיוור, רק החזר אותו חי, המוסד קיווה שאפר יהיה לעשות חילופי שבויים והציע 14 שבויים תמורת אלי כהן, לאחר שישראל מיצתה את כל המהלכים המדיניים סוריה ענתה , הרשימה שהגשתם מענינת, אך היא לא שווים חצי אלי כהן, גולדה רתמה את המנגנון הדיפלומטי, אישים רבים סביב העולם בניהם האפיפיור הנשיא דה גול, צירי פרלמנט אנשי מדע ורוח עורכי עיתונים אך לשווא.
המוסד ניסה צעדים נואשים אחרונים , ישראל מוכנה לסייע לנשיא אמין אל חאפז, תביא לפניו את הפרטים הידועים המוסד על הפיכה המתוכננת נגדו. וביקשו שימירו את עונש הממות במאסר. איננו זקוקים למידע של המוסד הישראלי, גם אם תתחולל הפיכה נאצריסטית, ויקשרו אותי למרכבה רתומה לארבעה סוסים ויגררו אותי בחוצות דמשק גם אז התשובה היא לא.
ביום שני 17 במאי 1965 חתם הנשיא אמין אל חאפז על אישור גזר גין המוות. כשידיו כבולות העלוהו לקומה השניה, שם נמצאו השופטים, הרופא הצבאי, מנהל לשכת הנשיא, נשיא לשכת עורכי הדין ושלושה עיתונאים, אלי עצם את עיניו והביןשזו שעתו האחרונה, אחרי שהקריאו את פסקק הדין שאלו אותו אם יש לו הערות, אפילו ברגעים קשים אלה, לא איבד אלי את קור רוח ואת בטחונו ואמר שאין לו מה להוסיף, ביקש מהרב שיתקשר לבני משפחתו ויאמר להם שמילא את חובתו עד תום ונשאר נאמן לארצו ולעמו עד הרגע האחרון.
באומץ לב ובגו זקוף הלך אלי לקראת התליין, ואמר שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד,
איש נערץ גיבור ללא חת עשורים אחדים לאחר מותו עדיין נזכרים ומדברים בו.
מִנֶּאְדָּרֵי עמנו וארצנו. תודה על שכתבת עליו. כואב, אך מחמם לב.