ראול וולנברג
הופעתו בולטת יוצאת דופן, קומתו גבוהה גופו אתלטי, עיניו היו חומות גדולות,ושערו גלי .הוא נולד למשפחה מיוחסת בעלת השפעה רבה בשוודיה, בעורקיו זרם מעט דם יהודי.
הוא היה ילד אוהב חכם וחביב, בעל זיקה לאמנות. חבריו לא הבינו את אדישותו לכדורגל ולמעשי קונדס, סקרנותו יוצאת הדופן, אך במשך הזמן זכה לכבוד מהם.
הוא עבד בחברת הסחר המרכז אירופי. השכלתו היתה רחבה, ובעידודו של סבו , עודד את חינוכו בחו"ל, את נסיעותיו הרבות לארה"ב ולמזרח התיכון, הוא היה לאיש עסקים דינמי, מהיר מחשבה, דיבר באופן שוטף גרמנית ורוסית, והכיר את בודפשט. הוא לא היה מסוג האריסטוקרטים הרגילים מגיל צעיר נחוש היה ללמוד כל מה שאפשר על העולם שמעבר לשוודיה.
בשנת 1936 עבד ואלנברג בסניף של בנק הולנד בחיפה, שם הכיר יהודים שנמלטו מהרדיפות בגרמניה הנאצית והתידד עימם. הסיפורים שלהם על סיבלם השפיעו עליו חוש הצדק שלו הזדעזע ממה שהוא שמע. הוא היה נדיב ואהב להיות מוקף באנשים, מתון בהליכותיו, נהנה לבלות ערב שלם על בקבוק בירה אחד, הוא אהב נשים יפות, לא הצליח למצוא בת זוג שתהלום את אמות המידה התובעניות שהוא הציב לגבי יופי ואינטלקט.
לאחר שחזר מחיפה כתב לסבו אינני בנוי להיות בנקאי, במקצוע זה יש משהו שלו ציני וקר וזה לא אני.
חוקים אנטי יהודיים הקשו על לאואר שהיה אמור לנסוע לבודפשט, לפיכך שלח את ואלנברגבמקומו פשם ראשונה בשנת 1942 ומאוחר יותר בסתיו של 1943, לאואר המליץ לשגריר ארה"ב בשטקהולם ג'ונסון אשר התרשם מאד ממנו, ואלנברג דיווח שהוא רוצה שתהיה לו אפשרות להציל חיי אדם, אין לו ענין לנסוע לבודפשט לכתוב דוח"ות למשרד החוץ, היה ברור לו שאין לבזבז רגע כי פירוש הדבר עוד אובדן בחיי אדם , כינויו היה לארסון, הוא עזב את שטוקהולם ב- 7 ביולי של שנת 1944, בחוד יוני הומתו באושוויץ 12.000 אלף יהודים הונגרים, מדי שעה 500 בממוצע, .
זאת היתה התנסותו הראשונה רק עכשיו התחיל לעמוד על גודל המשימה שקבל על עצמו. מבעד לחלונות הרכבת ראה את גרמניה המרוסקת חולפת על פניו.
ב- 8 ביולי הוציא אייכמן את הפקודות לגרד את היהודים מפרברי בודפשט., בהונגריה נותרו 230.000 בבירתה בודפשט, ממתינים באימה ליום הגירוש.
הוא החל לתכנן דרכוני חסות שיזהו את הנושאים אותם כמי שנמצאים תחת חסותה של שגרירות שוודיה. כאשר התברר לו כמה הם יעילים הדפיס עוד אלפים רבים, לאחר מכן טיפל ברכישת בנינים בפשט, בחלק מהכסף שהופקד בחשבונו. היה לו כשרון יוצא דופן נכנס לענינים במהירות, גילה יכולת ארגון, וכושר הסתגלות יוצא מן הכלל. נוכח הוא איזה יריב אימתני הוא הגסטאפו, הוא קשר קשרים עם כל מי שיכול היה לספק לו מידע פנימי על הצעד הבא של האס.אס. והפשיסטים.
ב-19 ביולי היתה פגישתו הראשונה עם אייכמן, הוא היה לבוש במדים אלגנטיים, תנועותיו היו מהירות וקופצניות, עיניו היו יוצאות דופן בצבע כחול פלדה קשות ומאיימות, מדוע נסעת לפלשתינה שאל אייכמן, כי היא ענינה אותי, אני חושב שליהודים צריכה להיות מדינה משלהם, אתה לא מסכים? אני יודע עליך הכל אמר אייכמן בכעס, אתה אוהב יהודים, שמקבלים את כל הדולרים המזוהמים מרוזוולט, אנחנו יודעים על כל הדרכים שלך התפרץ אייכמן, כולם זיוף, ואלנברג לא ענה, במקום זאת נתן בשקט נפשי קרטון סיגריות ובקבוק וויסקי, המחווה התקבלה בהערכה.
בשנת 1944 היה ברור שגרמניה מפסידה במלחמה, הסובייטים כבר חצו את הגבול ההונגרי, אייכמן ידע שאם הגרמנים יובסו, ימיו יהיו ספורים, הוא נחשב לפושע מדרגה ראשונה. הוא אמר 100 מתים הם קטסטרופה, 1.000.000 הם סטטיסטיקה .ואלנברג כתב לאמו כאשר תגיע הפלישה ייעשה הפירוק ואז אשתדל לחזור הביתה תוך שמונה ימים.
היטלר נתן פקודה לסקורצני, אשר עמד בראשן של כמה משימות מוצלחות, להכין את הכיבוש הצבאי של גבעת המצודה ההודפשט, היטלר חתם על הפקודות ואמר אני סומך עליך ועל אנשיך.האווירה היתה מאד מתוחה. המפלגה הנאצית ההונגרית "צלב החץ" תפסה את השלטון, אותו ערב, מאות נגררו מבתיהם או מהרחובות, ונרצחו לעיני כל, עובדי כפייה הוצעדו אל גשרים שעל הדנובה, נורו וגופותיהם הוטלו לנהר, מספר ההתאבדויות היה בכל יום יותר גדול, "צלב החץ" היו חלאות הפסולת של העם
ואלנברג ולוץ ניופה הכח בשגרירות שוויץ השיגו אישורי כניסה, ועברו דרך המוני יהודים נואשים, מי כאן מחזיק דרכון חסות שוודי צעק ואלנברג,הוא פנה אל אנשי האס.אס. אין לכם זכות להחזיק אותם, אני מצווה עליכם לשחרר אותם מיד. הוא ריכז את הקבוצות שהחזיקו דרכוני חסות, והעבירם אל בתים מוגנים, תוך כמה ימים שוחררו כל היהודים שהוחזקו בבית הכנסת.
ב-18 באוקטובר הגיע קסטנר לפגישה עם אייכמן, אשר אמר זרועי ארוכה מספיק להגיע א5ליך ואל עם הזבל שלך, אפילו אחד לא יתחמק מזה הפעם, הם יעשו את כל הדרך ברגל צרח, אני כלב ציד, שלח מעליו את קסטנר, בדירתו פרץ אחר כך קסטנר בבכי.
"צלב חץ" היה עכשיו כח פוליטי, אייכמן הצעיד בנובמבר 1944 את צעדת המוות, של 2.000 יהודים, בסופו של דהר רוכזו יותר מ-30.000 בני אדם אשר אולצו ללכת ברגל אל הגבול , לא היה להם מזון טפול רפואי, ,נשים בנעלי עקב גבוהות, זקנים בבגדים דקים, הוצעדו דרך הדנובה שומרים הונגרים הצליפו ביהודים ששירכו דרכם, אלו שהאטו את הקצ ב, נורו המשטרה ההונגרית ונערי "צלב החץ" ידם היתה קלה על ההדק. ואלנברג הגיע הוא נשא ונתן עם ה נאצים, והחליק כמה דרכונים לכמה נשים, במשך הבוקר הציל הוא 200 בני אדם. טורים ארוכים לאין ספור, אנשים מורעבים בבחואי סחבות עייפים עד מוות, בניהם זקנים שבקושי יכלו לזחול, שוטרים הונגרים דרבנו אותם בקתות רוביהם., בשוטים ברפש ובגשם מקפיא. הצעדה המשיכה , הנידונים קפצו לדנובה שהיתה אדומה מכוסה בגושי קרח צפים.
אייכמן התקבל במסיבה שנערכה לכבודו עם נציגו של הימלר ועם לאסלו אנדרה הפשיסט ההונגרי שהיה תת שר הפנים בירכו אותו על הביצוע המוצלח.
צעדות המוות לא יכלו להיימשך מהסיבה שהאס.אס. באוסטריה אשר לא יכלו להתמודד עם מספרים גדולים שהגיעו מדי יום , הם לא יכלו לשלוח את חורבות האדם שהגיעו לעבודה, האנשים היו כה חלשים שלא יכלו להרים את חפירה.
הפרטיזנים שפעלו עכשיו ביערות, יצאו למבצעים נועזים יותר ויותר.
בארוחת הערב בה היה מוזמן ואייכמן, אמר לו ואלנברג, הנאציזם מחוסל אבוד, טוב אני מסכים אתך אמר אייכמן, לא עוד מטוסים נשים יין הרוסים יקחו את הסוסים והכלבים שלי ואת הארמון בגבעת הוורדים, הם וודאי יירו בי, אבל ישנן נחמות הוסיף, אמשיך לחסל את האוייבים שלנו עד הסוף. כשאלך אל הגרדום לפחות אדע שהשלמתי את המשימה שלי. אייכמן לא היה אופורטוניסט כמו שהיו אנשי אס.אס. אחרים שקפצו על העגלה הנאצית כדי לצבור רווחים, הוא היה פנאטי באמונתו להיטלר(אשר חיכה בלי סוף להכרה ממנו ולא זכה) ולאס.אס. ומחוייב כולו לביצוע השליחות שהפיהרר הטיל עליו לפתור את הבעיה היהודית אחת ולתמיד, ועכשיו הוא על סף ההגשמה הזאת, בתום הארוחה אמר אייכמן אל תחשוב שאנחנו ידידים, אנחנו לא, בדעתי לעשות ככל יכולתי למנוע ממך להציל יהודים, הדרכון הדיפלומטי שלך לא יציל אותך מהכל אפילו לדיפלומט נייטרלי יכולה לקרות תאונה.
הפגישה בין אייכמן להיטלר התנהלה באווירה מתוחה, גרמניה צעדה לעבר תבוסה אפוקליפטית, אייכמן לא עשה שום מאמץ להבטיח עזרה ליהודים שיוכלו אחר כך להעיד לטובתו, הימלר העניק לאייכמן את צלב הברזל על הצטיינות במלחמה בדרגה ראשונה, סוף סוף זכה להכרה שלה כה ייחל, זה היה הפרס היחיד שהוא קבל, על בצוע רצח העם הגדול בהיסטוריה.
ב-9 בדצמבר הגיעה המתקפה של הצבא הרוסי לבסוף אל הדנובה, והמצור על בודפשט החל. אייכמן זימן אישי בכירים במפלגת "צלב החץ" התנצל בפניהם שהוא לא חיסם את כל יהודי הונגריה, עוד אפשר לנצח אמר, להיטלר יש נשק סודי שבקרוב יופעל.
ב-23 בדצמבר 1944 עזבה את בודפשט בבהילות, במשך הלילה הידקו הרוסים את הטבעת סביב בודפשט, ביום חג המולד היתה הפגזה אדירה, מטוסים הפציצו את הרחובות מגובה נמוך. הרחובות עתה היו זרועות בגוויות שהיו מוטלים בכל מקום, מאות גולפות הוערמו כעצי הסקה בחצר בית הכנסת. אנרכיה וכאוס שררו ברחובות, אך נוכחות של ואלנברג עדיין הורגשה, "צלב החץ" הפיץ עכשיו תמונות שלו, הוא היה מסומן שתיעד את מעשי הזוועה של הנאצים ושל אנשי "צלב החץ" אך הוא לא נבהל. ביומיים שלאחר מכן חקרו אנשי הצבא האדום את ואלנברג פעמים אחדות, כך עשו גם סוכנים של המשטרה החשאית, בשלב מסויים התחיל לחשוד הקצין המראיין שואלנברג מדבר גרמנית מצויינת, הוא גרמני ואולי מרגל
ב-17 בינואר של שנת 1945 אמר ואלנברג שהוא בדרכו למפקדה הרוסית בדברצן, נדמה שיצרתי קשר יטוב עם הצבא הרוסי ציין, התחננו אליו שלא ייסע, הוא נכנס למכונית כאשר מצדדיה שני חייל של הצבא האדום ישבו על אופנוע חמושים, הם זומנו במיוחד בשבילי חשב, זה ננשמע לקראוס שעבד אתו מעשה נמהר וחשב שואלנברג נאיבי מעט.
וואלנברג סיכן את חייו להציל את שארית הפליטה בהונגריה, אך הוא לא היה איתם בבודפשט כדי לחגוג עימם את החופש. תוך זמן קצר נרשם הוא אצל הסובייטים כשבוי מלחמה.
רבים מהחיילךים הסובייטים היו מותשים ומרירים, עתה לקחו זאת בנקמתם בבנו העיר, אמר חייל סובייט הן לא מדברות מילה ברוסית, וטוב שכך לא צריך לנסות לשכנע אותן, אנחנו מכוונים אליהם את האקדח, נותנים פקודה לשכב אז יכולים לגשת לענין האונס. האונס והביזה נמשכו כל יצור אנושי ממין נקבה היה מועד להיתפס כשלל סובייטי ולהיאנס, מי שהתנגדה נאנסה באלימות קיצונית ונרצחה.
ברלין עכשיו היתה עיי חורבות, בהפצצה בלתי פוסקת של ארצות הברית
אייכמן נעצר בתחילת מאי 1945 היה מתחזה אחד מאין ספור של שבויי המלחמה הגרמניים שצילאו את המחנות הענקיים שצצו בין הריסות הרייך השלישי, משימתו לחסל את יהודי אירופה הסתיימה בדחייה מצד הממונים עליו ובהשפלה, הנאצים הובסו אך במחירם של מליוני בני אדם.
לאט לאט התפוגגה הנאיביות של ואלנברג , הוא הוכנס לת 123 בקומה החמישית של בית הסוהר, יומניו על פגישותיו עם כל המי ומי נלקחו , הם שימשו לחיזוק טענותיהם. הוא הושאר מאחורי סריג ובריח, הסובייטים ידעו שהשוודים לא יקימו מהומה גדולה סביבו, הפחד מרודיה היה הרגש החזק ביותר בשוודיה, לאחר המלחמה , אכן זמן רב היא היתה נייטרלית, עשתה מעט מדי מאוחר מדי
לאיש שנחשב יותר מכל אחד אחר למי שהציל את חייהם של המספר הרב ביותר בתקופת השואה.
הסובייטים רצו להעלימו אל תוך החשיכה, ומי כמו הרוסים יודע להעלים אנשים ולפזר ערפל סביבם.
עמליה שרש