פרשת השבוע: בלק
על מה שבידינו ועל מה שלא
בלק בן ציפור מלך מואב חושש מפני בני ישראל שהולכים ומתקרבים לארצו בדרכם להיכנס לארץ כנען, ולכן שולח שליחים (זקני מואב ומדין) לקרוא לבלעם בן בעור שגר בארם נהריים שעל נהר פרת, והיה ידוע כקוסם (חז"ל ראו בו נביא), לשכור אותו כדי שיקלל את עם ישראל.
בהתחלה נאמר לבלעם על ידי האלוהים שנגלה אליו בחלום, שהוא לא יוכל לקלל את עם ישראל "כי ברוך הוא", ובהמשך, בהסכמת אלוהים, מתאפשר לו ללכת, ובתנאי שאת אשר ישים אלוהים בפיו אותו ידבר. בדרכו אל בלק, מתייצב מלאך בדרכו מספר פעמים עד שגורם לרביצת האתון עליה רכב. בלעם מכה את האתון, וזו פותחת את פיה באורח פלא ומתווכחת עמו. המלאך חוזר ומתרה בבלעם לומר אך ורק את דברי האלוהים.
בלעם ובלק נפגשים בגבול מואב. משם לוקח בלק את בלעם לשלושה מקומות שונים. בכל אחד מהמקומות האלה, אחרי שהוא בונה מזבחות ומקריב קורבנות, מנסה בלעם לקלל את בני ישראל, ובכל פעם, במקום לקללם הוא מברכם. בלק כועס ומגרש את בלעם.
לפני שבלעם חוזר לעירו בבושת פנים, הוא נותן עצה לבלק - להחטיא את עם ישראל באמצעות פיתויָן של בנות מואב ומדין, שישדלו את ישראל לעבוד את בעל פעור, האל האזורי של המקום שבו הם נמצאים. מלך מואב מקבל עצתו, וזה מה אכן מה שקורה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר, כ"ה, א'-ג', ט'),
הנה אנו רואים בפרשה שבלעם נכשל כשהוא מנסה לקלל, כלומר כשהוא מנסה להשתמש בכוח המגי שלו - אלוהים מספק הגנה לעם, ככתוב בספר דברים, כ"ג, ו': וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיך". בלעם מצליח כשהוא מציע לפנות ליצרים האנושיים. כאן ההגנה מפני היצר היא באחריותו של האדם, היא אמורה לבוא מתוך האדם, וכשהוא נכשל הוא נענש.
ישנם גורמים שאין לנו השפעה עליהם - לא אנו אחראים לקיומם ולפעילותם - גורמים חיצוניים לנו. ישנם גורמים שהאחריות לפעילותם נתונה בידינו – גורמים פנימיים.
וזה לוקח אותי למשפט הידוע: אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר (כלומר מה שנתון בידי ובאחריותי), את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות (כלומר מה שנתון בידי אלוהים / הגורל), ואת החוכמה להבדיל בין השניים (סנט פרנסיס).
בהתחלה נאמר לבלעם על ידי האלוהים שנגלה אליו בחלום, שהוא לא יוכל לקלל את עם ישראל "כי ברוך הוא", ובהמשך, בהסכמת אלוהים, מתאפשר לו ללכת, ובתנאי שאת אשר ישים אלוהים בפיו אותו ידבר. בדרכו אל בלק, מתייצב מלאך בדרכו מספר פעמים עד שגורם לרביצת האתון עליה רכב. בלעם מכה את האתון, וזו פותחת את פיה באורח פלא ומתווכחת עמו. המלאך חוזר ומתרה בבלעם לומר אך ורק את דברי האלוהים.
בלעם ובלק נפגשים בגבול מואב. משם לוקח בלק את בלעם לשלושה מקומות שונים. בכל אחד מהמקומות האלה, אחרי שהוא בונה מזבחות ומקריב קורבנות, מנסה בלעם לקלל את בני ישראל, ובכל פעם, במקום לקללם הוא מברכם. בלק כועס ומגרש את בלעם.
לפני שבלעם חוזר לעירו בבושת פנים, הוא נותן עצה לבלק - להחטיא את עם ישראל באמצעות פיתויָן של בנות מואב ומדין, שישדלו את ישראל לעבוד את בעל פעור, האל האזורי של המקום שבו הם נמצאים. מלך מואב מקבל עצתו, וזה מה אכן מה שקורה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר, כ"ה, א'-ג', ט'),
הנה אנו רואים בפרשה שבלעם נכשל כשהוא מנסה לקלל, כלומר כשהוא מנסה להשתמש בכוח המגי שלו - אלוהים מספק הגנה לעם, ככתוב בספר דברים, כ"ג, ו': וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיך". בלעם מצליח כשהוא מציע לפנות ליצרים האנושיים. כאן ההגנה מפני היצר היא באחריותו של האדם, היא אמורה לבוא מתוך האדם, וכשהוא נכשל הוא נענש.
ישנם גורמים שאין לנו השפעה עליהם - לא אנו אחראים לקיומם ולפעילותם - גורמים חיצוניים לנו. ישנם גורמים שהאחריות לפעילותם נתונה בידינו – גורמים פנימיים.
וזה לוקח אותי למשפט הידוע: אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר (כלומר מה שנתון בידי ובאחריותי), את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות (כלומר מה שנתון בידי אלוהים / הגורל), ואת החוכמה להבדיל בין השניים (סנט פרנסיס).
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
נהנתי לקרוא את דברייך.הסיפור הוא בעצם די משעשע.האתון מוכשרת יותר מבלעם,כי היא מסוגלת לראות מה שהטיפש הזה אינו רואה.
נקודה שנייה שמתאימה לסיפורי ילדים היא הנקודה שמראה את טיפשותו של בילעם,שהוא חושב שאם ישנה מקום-יוכל לשנות את דבריו.אז שלוש פעמים הוא משנה מקום ואינו מצליח. המספר שלוש,שכל כך אופייני לאגדות מופיע גם בשלושה לילות שבלעם מבקש רשות בחלומו לקלל את ישראל ובשלישי מקבל רשות ללכת לבלק. מדוע בסוף אלוהים מרשה לו?
עבדי בלק שבאו לבילעם,הבטיחו לו מליין כסף וזהב אם ימלא שליחותו ולכן הקוסם אינו הודף אותם בפעם הראשונה או השנייה.הוא עצמו רוצה ללכת. אז התשובה לשאלה היא של הפרשנים"לאן שאדם רוצה לילך-מוליכין אותו"
ואז הציפייה לקללות ומילות הברכה המנוגדות לציפייה-הן שיוצרות הומור נוסף.
אין דברים אלה משלימים או חלילה סותרים דברייך,אלא מראים אותם מזווית ראייה שונה לגמרי.
סיפור עתיק(קוסם-הוא קרא את הארי פוטר?)מיליםשנהפכות לפי המגיע,מזכיר את סיפור הילדים "פזית וזיפית".
תודה לפרשנות שלך.
וכעת לעניינינו: לפני הכל, אני חייבת לציין שאין לי שום יומרה להיות הדוברת של סיפורי התנ"ך למיניהם, גם מודה שחסר לי עוד המון כדי להיקרא בקיאה בתחום.
משהבהרתי אנסה לענות כמיטב יכולתי, מקווה לשביעות רצונך:
1 לדעתי, העונש על הכאת החמור, היה בהשפלתו - לא ידע לזהות, מה שחמור ידע. מעבר לכך, לא ידוע לי שהועמד לדין כלשהו.
2. בשום מקום לא כתבתי "מכשף". כתוב "קוסם" וכן "נביא", שכזה ראו בו חז"ל, וטיעוניהם עימם. מניחה שדפדוף בספרים המתאימים יבהיר על מה ניסמכו כשהגיעו למסקנה זו לגביו.
3 למה רב צבאי, למה לא מפכ"ל משטרה, למשל
4. ככל הידוע לי מקום קבורתו אינו מצוין בתנ"ך, גם לא בכתבים חיצוניים. נראה שלא היה חשוב לכותב המקראי. לפיכך לא אדע לענות באיזה אופן נקבר.
היה לי מאתגר. מקווה שלך יהיה מעניין לקרוא את התוצר :)
שבת אז יש זמן.קראתי את ההתדיינות ביניכם ומצאתי שהיא משעשעת ומעניינת לא פחות מהרשומה עצמה.
הסיפור שהבאת לפנינו יחד עם התובנה שלך ,אכן משקפים לנו את נפשנו האנושית ,החלשה והפגיעה . אנחנו בסך הכל בני אדם, והייתי מוסיפה שלכן צריכים לסלוח זה לזה ובעיקר לעצמנו. הכח העליון והמלאך השליח הם אלו שלא נוכל להם, איתני הטבע שקובעים את גורלנו ואת המיועד לנו.
החרטה על מעשינו היא המצפון שמתפתח והמראה שמשקפת לנו את מנהגינו הקלוקלים ופניתנו לדרך הרעה היא השתקפות התוכחה מעיני האל.
והחזרה לערכים הטובים ( בפני עצמינו ) זו האהבה והסליחה שלנו לעצמינו.
יתכן והרחקתי לכת בפרשנות, אני מאמינה שאדם עובר פעמים רבות דרך שלא רצה בה, שהתפתה,שידע את סופה, שנכווה, שהצטער, שביקש סליחה ושחזר לערכיו ולשקט בו. וחוזר חלילה. זו דרכו של האדם בשל מגרעותיו וחסרונותיו.
הסיפור של בלק ובלעם, הקללה והברכה, התוכחה והסליחה, הובילו אותי לתחושות האלו על נפש האדם.
תודה!