החיות שבתנ"ך - כסמלים מורי דרך לאדם

למאיר חרמון,

כיום יודעים את הנימוק לחיות הטמאות הניזונות מנבלות,אך למה כיוונו לדעתך אזנכון שגם אז ידעו שהן ניזונות מכך.אבל למשל מהיכולה להיות הסימליות שדג שאין לו זימים יחשב לטמא או"פרות הים"?

לנימוקים יש כמה רמות, ומה שאת העלית זה הנימוק היותר 'מעשי', הסיבה הפרקטית. גם זה ישנו לאורך כל הענינים המועלים בתורה.

אך אני מוצא שיש נימוק לא פחות חשוב בעוצמתו, וזה עצם העיקרון שתהיה חלוקה והפרדה. שלא כל המציאות היא היינו הך, אלא שיש להסתכל סביבנו ולראות שיש כמב כיוונים, שיש להבחין ביניהם, ולבחור בחיובי.

ואז פחות משנה מה בדיוק הסיבה, וזה לא העיקר. העיקר הוא עצם החלוקה, ההבדלה. בלי זה הכל מטושטש לגמרי, גם ההכרעות הערכיות שלנו.

ואני מזכיר את הפוסט שכתבתי על פרק א בתהלים, עם העץ והמוץ. זה עיקר העיקרים, לדעתי, בתנ"ך. להבחין בין דברים, ולנתב את דרכנו מתוך ההבחנה הזאת. ואז לחתור לשילוב החלקים יחד. וזה בדיוק מה שחסר היום באווירה הציבורית.

היי מאיר, מתנהלת בינך לבין טובה התכתבות מעניינת.

הפעם שיניתי ממנהגי, והתפרצתי לדלת הפתוחה .

כחילונית, אני רואה בתנך המון סמלים, שמבארים לי את התנהלות בני האדם בתוך גן החיות הענק של העולם.

אני (האנושות) מקבלת את היותי בת דמותו של הבורא (נעשה ונשמע - לקבל את התנאים כפשוטם), שפקח את עיני ועשה אותי שומרת הגן. אך בתנאים קשים, כי קיומי תלוי במזון, ואין דרך אחרת להשביע אותי, לכן אני יורדת אל תנובת השדה, ואל חיות הארץ, הם משמשים לי מורי דרך ללמוד דרך מנהגיהם והתנהלותם ובוחרת במי ובמה להשתמש לקיום שלי.

למינה תודה על ההצטרפות המענינת.

למעשה את משלבת בין הדברים. גם ללמוד מהחיות כמורי דרך התנהגותית,

וגם לדעת להשתמש בקיומן לצורך ההישרדות שלי, בדיוק כמו שהן מתנהלות.

זה יפה, אף פעם לא ראיתי זאת בשילוב יחד.