כינורי

                    כינורי
מדי מוצאי שבת בחודשי הקיץ, חברים, אשתי ואני הולכים לקונצרט בפארק הגדול והיפה של הרצלייה. גילי המנהל המוזיקלי נוהג לטבל לצד היצירות הקלאסיות הכבדות גם יצירות וזמרים פופולאריים עכשוויים על מנת לפגוש את טעמם של רוב תושבי עירינו.
אלא שלפני כשבועיים הוא הפר בגסות את האיזון העדין והקדיש ערב שלם לתזמורת הפילהרמונית של לייפציג. הגרמנים כמו הגרמנים לוקחים הכול ברצינות תהומית נגנו את היצירות הכי כבדות ולא מוכרות שצרמו את אוזניהם של הקהל הים תיכוני. לא רק זאת אלא שכול זה בא אחרי נאומים משעממים מפיהם של ראש עירינו וראש עיריית לייפציג. האחרון דיבר באנגלית על עירו וציין שהוא שמח שניתנה לו ההזדמנות לכרות ברית ערים תאומות עם עירינו. בסוף הוא אף קיבל את הכיכר המרכזית של הרצלייה שתיקרא מעכשיו כיכר לייפציג.
הקונצרט עצמו היה עינוי מתמשך. לא כולם עמדו בסבל והחלו לעזוב את המקום. לאט לאט הפארק הלך והתרוקן וקרחות גדולות ומביכות נראו בכול מקום. למרות זאת הגרמנים לא ויתרו והמשיכו  לנגן לפי הרשימה המקורית עד הסוף למרות ששני ההדרנים שנתנו היו מול כיסאות פלסטיק נטושות.
בשבילי הערב הזה היה סיוט גדול במיוחד מאחר והזכיר לי את ילדותי האבודה. כבר בגיל חמש הוריי החליטו שאלמד כינור. אחי שמבוגר ממני בשנתיים למד לנגן על פסנתר ואקורדיון ונחשב לעילוי לכן חשבו הוריי שבבית כזה יש מקום גם לפגניני קטן. ואכן קנו לי את הכינור הכי קטן והביאו לי מורה  אכזרית מאין כמותה. בשיעורים הראשונים היא לימדה אותי איך להחזיק את הכינור בין הסנטר לכתף בלי עזרת ידיים. במשך שעות נאלצתי לעמוד כמו דחליל נתון להשגחת הסבתא שלי.  כול אימת שכוחות הגרביטציה פעלו על הכינור שהחל לצנוח במילימטרים, סבתא שלי הייתה תוקעת בי מבט שאומר עוד שעתיים תורנות מטבח. לא פלא שכבר בשלב הזה בקריירה שלי שברתי את הכינור הראשון. השני נשבר באורח פלא שנה לאחר מכן בנסיבות מסתוריות שלא אפרט.
עם הזמן הוריי שמו לב שהדחליל לא מנגן אלא רק מחליף פלסטרים על הסנטר, לכן העבירו אותי למורה אחר אך מוזר במקצת. אמנם הוא לימד אותי את היסודות אך המוזרות שלו התבטאה בכך שלקח אותי ואת אחי לכול הופעותיו בתזמורת האופרה כולל לחזרות. היות שבאופרה התזמורת נמצאת לפני הבמה במפלס נמוך יותר מוסתר מעיני הקהל, הוא הושיב אותי בינו ובין המנצח ואת אחי הושיב צמוד למתופף. אחרי הטראומה שאחי עבר בסביבת המתופף, הרעש בתותחנים בשרותו הצבאי נשמעו לו בקושי כמו קפצונים.
עם עלייתנו ארצה בהיותי בן שמונה נפל דבר בעולם המוזיקה. המורה המהוללת אילונה פהר,שבחרה בפינצטה את מעט תלמידיה, ביניהם  את פינחס צוקרמן ושלמה מינץ הטובים בעולם ,בחרה אותי מסיבה שאינה ידועה. התנאי שלה היה  שעלי לתרגל ארבע ,חמש שעות ביום. בשעות האלו במקום לשחק כדורגל עם חבריי, עמדתי בחדרי מתרגל שוב ושוב קטעים משעממים עד מוות כשהדודה של הסבתא שלי משגיחה לבל אוריד את הכינור ולו לדקה. ( כרמז לגילה אגלה רק שהיא הייתה בין הראשונים בניו יורק שראו מכונית). היא לוותה אותי לשיעורים ודווחה מפנקסה הקטן למורה על השעות שהקדשתי לנגינה.
הקריירה שלי נגמרה לשמחתי הרבה בכיתה ח כאשר נשלחתי ללמוד בפנימייה בבן שמן. שתי דברים גרמו לי לפרוש אחרי שבע שנים מהקשות בחיי. האחד שקיבלתי מורה לכינור בעל יד אחת, והשנייה שהילדים בפנימייה זרקו לי מטבעות כול אימת שניסיתי לנגן. מה גם שהדביקו לי את השם כינורי.
מאז ועד היום אני נחשב כאחד שמבין במוזיקה וזאת הסיבה שבשבוע שעבר פנה אלי בני כדי להתייעץ לגבי כלי הנגינה שיתאים לבנו. הוא פתח ואמר שפסנתר הוא כלי גדול שיתפוס את רוב שטח הסלון, חצוצרה או כלי נשיפה אחרים הם רעשנים ויגרמו לסכסוך שכנים כך גם מערכת תופים. גיטרה חשמלית הוא לא סובל באופן אישי, לנבל קשה למצוא מורה, קונטרה בס לא מתאים לילד, לצלו יש קול מעצבן  שמזכיר רעש של נגרייה. משהגיע לדבר על כינור שכילה את ילדותי,לא יכולתי להתאפק יותר הפסקתי אותו ואמרתי לו שיש כלי קטן נח לשימוש, אפשר ללמוד עליו בלי מורה, שקט להפליא, לא קשה לשלוט בו ואם הילד יהיה וירטואוז של ממש הוא יוכל להתפרנס ממנו בכבוד. הבטחתי  גם שאקח על עצמי ללוות אותו לכול אורך הקריירה. משהבחנתי שבני משתנק מהתרגשות, שחררתי מייד ואמרתי לו את מילת הקסם, "כדורגל".