געגוע

למירה,

כילדה  עירונית קראתי  ושמעתי  על  הגחליליות,  רק  בספרים  ובסיפורים  ששמעתי...

ולאחר  שנים,  הזדמנתי להגיע  ולשהות  במקום,  בו הופתעתי  לראותן  בזוהרן במעופן

בלילה  ביו  שיחי החצר  בו היה ביתי..: נקודות  זוהרות  ככוכבי  השמים  אשר  כאילו  

ירדו  לברכני  ולהשאיר  בי  את רישומן.

הגחליליות גרמו  לילדי  ולי  התרגשות רבה,  בערבים החמימים  בהם  הבהבו  בחצירנו.

  ועכשו  עוררת  בי  געגוע בשירך היפה: "מזמן לא  ראיתי את הגחליליות המהבהבות...."

ככוכבים  שירדו אלי  ממרום...

 תודה  על   השיר    היפה!                         שבת  שלום  מעליזה

מזמן 

לא ראית  

נקודות אור מהבהבות ....





         תאמיני שאת מוצאת ורואה אותן.

          ואז חיוך אמיתי יאיר את פניך.

למירה,

שיר מופלא.אני ראיתי בשירך גחליליות.נקודות אור,כמו ניצוצות כוכבים בתוך שחור הלילה.לעתים זהו גם משל לאיש האהוב  שלנו שכרגע אין איתנו משום מה,ואיתו ראינו את יפי הטבע וחלקנו איתו את החוויות של נקודות אור בחיינו שלא תמיד מלאי אור.פשוט מקסים כאילו בפשטותו.כאילו..האמת?אפילו מרגש.

אמונה מאפשרת, אני לגמרי מסכימה איתך ירמי. 

העניין הוא שאמונה, כמו רגש, באים ממקום שאינו לוגי. אז לא מספיק לומר - תאמיני (אחרים לי, או אני לעצמי), אני צריכה להגיע למקום הרגשי הזה כדי שכך יקרה. 

יוסי ידידי, עצוב, ולא מפתיע לצערי.

אגב, יצא לי לחוות תופעה נפלאה, כשביקרתי בגואטמלה לפני כשנתיים. התארחנו במלון שכל המבנים שלו שוכנים באתר טבע נדיר. ובשעת ערב, כשצעדנו מהחדרים לחדר האוכל, מראה מרהיב התגלה - על עץ ענק, כמו מאות נקודות אור מהבהבות, הבהבו גחליליות. צילמתי, אבל לא ניתן להתרשם. רק הזכרון של המראה הזה נשאר.

אולי יבוא יום ושוב יופיעו גחליליות גם אצלנו.