פנוי להובלה

פנוי להובלה
 
מאז שהרכבתי גגון ענק על הטנדר, נהייתי מבוקש במיוחד. לא פעם עשיתי סיבוב סביב המכונית ובדקתי אם כתוב עליה באיזשהו מקום 'פנוי להובלה'.  בתקופה התל-אביבית של בני, העברתי חפצים מדירה לדירה לו ולחבריו, בתדירות של לפחות פעם בחודש. כל אחד ידע את תפקידו והגענו לרמה מקצועית של ממש. עבדנו במיוחד על התזמון בשל חשיבותו המכרעת. כך כיוונו את הדברים שבזמן שקיבלתי בחזרה את שטר הערבות מבעל הבית, בדיוק אז הועברה המיטה והסתירה את מה שצריך. פעם זה היה קיר סדוק, פעם החלון ופעם מספר חרסינות שנשרו מהקיר מסיבה כלשהי.
השבוע, במסגרת עבודות השירות שנגזרו עלי על ידי אשתי, עבדתי בגינה. ניסיתי להיות בסדר ולקבל תעודה של עובד מצטיין. בעזרת מספריים הגדולים עיצבתי מחדש כמה מהשיחים ואת הגדר החיה. כשהייתי באמצע ההסתערות על שיח דוקרני במיוחד, הנייד התחיל להציק לי. על הקו הייתה אחת עם קול סקסי שאמרה לי  באנגלית "ערב טוב", למרות שהיה בוקר קשה במיוחד. בקולה השמימי התעניינה אם ברצוני לקבל שיחת גוביינא ממיסטר יובל שבהודו. רציתי להגיד לה המון דברים שלא קשורים לבני, אך מה לעשות, אשתי עבדה לידי עם קלשון וכך נאלצתי לקבל את השיחה מהאסטרונאוט שלי בהודו.
במשך דקות ארוכות סיפר הג'וניור בפרטי פרטים על מסעותיו בהודו, על המקומות המדהימים שבהם ביקר, על טיולי הג'יפים בהרי ההימלאיה ועל השבוע המתיש שעבר עליו בג'יפ, כשנפל בשבי בידי שלוש בחורות מרעננה. הוא לא הפסיק אפילו לשנייה לזרות מלח על הפצעים הפתוחים שלי, עד שלא יכולתי יותר והעברתי את המכשיר לבעלת הקלשון.
בני מקפיד לצלצל בכל יום שישי, לא בגלל שהוא מתעניין בשלומנו או בנעשה בארץ, אלא בגלל האיום העומד מעל ראשו, שבמידה וישכח לצלצל, תצא משלחת לחפש אחריו. בעיניו אין בושה גדולה יותר מלהמשיך את הטיול עם הוריו. לאשתי הוא סיפר על הקורסים שעבר בהילינג, רייקי ושמות שאנחנו לא מכירים. שמנו לב שהוא מדבר לאט יותר ונשמע כמו פילוסוף ואיש רוח. הוא ניצל את ההזדמנות הזאת וביקש ממני להעביר את המיטה הזוגית שלו לחבר ברחובות ולקבל בתמורה נדנדה לגינה. עוד לא גמרתי להוציא את זעמי על השיח הדוקר, וכבר שמעתי את הנייד שנית. הפעם הצלצול הגיע ממאה שערים. בתי התעניינה באפשרות להוביל רהיטים מהשפלה אליה.
הפעם היא שאלה אם איכפת לי,  בדרך לירושלים, לעבור בבית שמש ולהביא לה את סט הסירים שקיבלה לחתונה מהרבנית. עוד לא הספקתי להשמיע הסתייגות, וכבר בעלה היה על הקו, עם בקשה להעברת ספרי קודש מבת-ים לירושלים. למי שלא יודע, התלמוד הבבלי מכיל שמונה-עשר כרכים, שכל אחד מהם שוקל חמישה-עשר קילו. לפני שהוא סגר, הוא עוד הספיק להתעלל בי קצת, כשהסביר לי שמסעותיו של בני בהודו הם מסע אחד ארוך, שיסתיים בסופו של דבר בישיבת "אור שמח".
מעודד מהשיחה הזאת המשכתי לכסח את השיח במרץ. את כל כעסיי ותסכוליי הוצאתי על המסכן. עד כדי כך התלהבתי, שלא שמתי לב שגמרתי עליו לגמרי. הסתכלתי לצדדים, לראות אם הרדאר של אשתי קלט אותי, ומשהבחנתי שלא נשקפת סכנה מיידית לחיי, ערמתי את הענפים הגדועים וניסיתי לבנות את השיח מחדש. חשבתי לעצמי שעד שתתגלה התרמית, אספיק לרוץ ולקנות לאשתי מתנת פיוס. אך רק חשבתי. אם אשתי הייתה עומדת בראש שירותי הביון האמריקאיים, מגדלי התאומים היו עומדים על תילם עד היום.
בסוף היום, שהיה קשה מנטאלית ופיסית, עמדתי עייף ורצוץ והסתכלתי בגאווה על הגינה. פנטזתי על אבטיח קר, גבינה בולגרית ובירה מתחת לעץ. חשבתי לנתק טלפונים וליהנות מהשקט והשלווה ולהיות רק עם עצמי. אולם, כנראה שהתוכנית  הייתה יומרנית מידי. צלצול הפקס החזיר אותי מיד למציאות האכזרית. הפקס נשלח מאחי שבניכר, בו הוא מבקש ממני לחכות לבתו בנתב"ג ברבע לחמש בבוקר. הוא כתב שהוא חושש שהיא לא תצליח לעלות לאוטובוס עם סוכה מתקפלת באורך של שניים וחצי מטר, לכן הוא מבקש ממני לקחת אותה עם המטען החורג לקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן. הוא לא שכח לציין שעלי לקשור היטב את הסוכה לגגון.
הפקס הזה היה הקש ששבר לי את הגב, לכן הרמתי טלפון ללוח העיר והכתבתי לפקידה מודעה: "למכירה גגון ענק בשקל, כולל הרכבה, מתאים במיוחד לטנדרים ולפראיירים".