הזוגיות של שרה ואברהם
הזוגיות של אברהם ושרה
האם יש קשר הפוך בין אמונה גדולה לזוגיות, או בכלל ליכולת לחיות חיי משפחה תקינים?
נדמה לי שפרשתנו מוכיחה את נכונות הטענה הזו, ואברהם עם כל היותו מאמין גדול, נכשל כאיש משפחה.
פרשנים מסורתיים ראו בשרה ובאברהם את הזוג האידיאלי של בעל ואשתו. זוג שלקח על עצמו משימה רוחנית, הפצת המונותיאיזם, והם עובדים שכם אחד להגשימה. בימינו נוקט בגישה הזו עדין שטיינזלץ, (נשים במקרא), בעוד שלייבוביץ כותב: "העניינים במשפחה זו לא היו חלקים ביותר". כעדות לאותה שותפות רוחנית ,דרשו חז"ל את הפסוק : "ויקח אברם את שרי אשתו... ואת הנפש אשר עשו בחרן, ויצאו ללכת ארצה כנען" (יי"ב, ה'), אברהם גייר את הגברים ושרה גיירה את הנשים.
אך מצד שני, אותם חכמים (חז"ל) סברו כי מותה של שרה, שבא במקרא, מיד אחרי פרשת העקדה, נגרם לה מפני מפני מעשה העקדה, והעובדה שאברהם לא התייעץ איתה לפני מעשה הציקה להם מאד. וכך אומר המדרש: "חזר יצחק אצל אמו ואמרה לו, אן היית ברי (בני)? אמר לה נטלני אבי והעלני אבי הרים והורידני גבעות וכו' ובנה מזבח ונטל את הסכין לשוחטו וכו'. אמרה לולא אותו מלאך כבר היית שחוט. צווח שישה קולות עד שמתה" (ויקר"ר,כ,ב). הסיפור הזה בא בוואריאציות שונות בספרות חז"ל. ישנו גם מדרש העונה על השאלה מדוע אברהם לא שיתף את שרה ב"סודו" הנורא: "הרהר אברהם בלבו, אם אני מודיע לשרה, נשים דעתן קלה...", (יל"ש,וירא, צ"ח). ולכן הוא מרמה אותה, לפי המדרש, ללא בושה.
נראה לי שהקו הזה של ניתוק רגשי, בעיקר מצד אברהם, והתעלמות ה' מקיומה של שרה, ברוב פרקי אברהם ושרה מאפיין את יחסיהם מתחילת יציאתם לדרך מחרן לכנען: רק לאברהם ניתן הצו להתנתק מכל עברו ממשפחתו ומארץ מולדתו ולצאת למסע אל כנען הלא-ידועה. רק אתו ה' מדבר כל הזמן. עם שרה לא מתייעצים, לא שואלים לדעתה להרגשתה וכו', והיא אכן הולכת אחרי אברם. כמה חודשים אחרי הדברים האלה אברהם מחליט לרדת למצרים. ושוב, שרה שותקת ונלווית אליו. כאשר ה"זוג המלכותי" מתקרב למצרים, אברהם עושה מעשה מדהים כאשר הוא מציע לשרה להעמיד פנים שהיא אחותו, כי ברור לו שפרעה יחשוק בה בגלל יופיה, וחייו שלו יועמדו בסכנה, וחוץ מזה הוא עשוי להתעשר מ"הקומבינה": "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך" (י"ב, י"ג).
ושרה? גם כאן היא שותקת, וממלאת אחר הנחיות אברהם. תוכניתו של אברהם כמעט הצליחה, הוא קיבל הרבה רכוש וכסף מפרעה, תמורת שרה, אך פרעה גירש אותו מהר ובבושת פנים ממצרים, כאשר נודע לו על התרגיל הזה. אברהם יחזור על תרגיל "האחות" כמה שנים לאחר-מכן, עם מלך אחר, ושם הוא מסביר את שיקוליו: "כי אמרתי, רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (כ',י"א). מחבר המקרא מראה ששיקוליו הגזעניים של אברהם היו מופרכים לגמרי, בשני המקרים, גם אצל פרעה וגם אצל אבימלך מלך גרר הם מתגלים כאנשים מוסריים .
אבל שתיקת שרה בשתי הפרשיות מדהימה. חז"ל לא השלימו עם שתיקת שרה, (הם כבר היו בשלב מוסרי גבוה יותר מאשר מחברי המקראי), וכך הם מתארים את זעקתה של שרה כלפי האל, באותו לילה נורא שבו בילתה בחדריו של פרעה: "וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת, ריבון העולמים: אברהם יצא (לא"י) בהבטחה ואני יצאתי באמונה; אברהם יצא חוץ לסירה, ואני בתוך הסירה!" (בראשית רבה, פרשה מ"א). הדרשן מוחה על-כך ששרה לא היתה בסוד העניינים כאשר ה' הבטיח לאברהם כל אותן הבטחות שנלוו לצו "לך לך", והוא גם מוחה על-כך שאברהם יצא מאותה פרשה מכוערת במצרים, ללא פגע, ועשיר בהרבה ממצבו כשירד לשם, ושרה שילמה את המחיר.
אברהם מגלה אטימות למתרחש בין נשותיו, שרה והגר, בפרקים ט"ז וכ"א. כאשר שרה מתלוננת על שפחתה שחיה עתה כאשה עם בעלה, (ברשותה של שרה העקרה) והתחילה לזלזל בגבירתה. אברהם פוטר אותה באמירה: "עשי לה כטוב בעינייך" (ט"ז,ו). התוצאה היא ששרה מענה אותה, והגר, אשתו השניה של אברהם, הנושאת את בנו הבכור בבטנה,בורחת למדבר. היא חוזרת לביתו לאחר זמן, ודומה שאברהם בכלל לא הרגיש בכך. כעבור כמה שנים, שוב מתלקחת האש בין הגר לשרה, ושרה מצווה לגרש למדבר את הגר ובנה: "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (כ"א, י). הפעם אברהם לא אדיש "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אדות בנו", אך הוא נכנע לתביעת שרה, הזוכה לגיבויו של ה', בשם שיקולים לאומיים : "כי ביצחק יקרא לך זרע". אם נעביר את הסיפור למושגים אנושיים, יש לנו כאן ריב על הירושה, בין שתי האמהות. הגר כבר לא "אמה" אלא אשתו של אברהם, וישמעאל כבר בן י"ג שנים, ואברהם ראה בו את בנו ויורשו (ראה פרק י"ז). כל הגירוש הזה מזעזע כי ברור שמירב הסיכויים הם שהגר ובנה ימותו במדבר. אבל איש האמונה, אברהם, עושה מה שאלוהים מצווה ללא ויכוח, ולא ניסיון ממשי להבטיח את שלומם (יכול היה לתת להם מלווים, למשל). על פרשת העקדה כבר דיברנו, אבל אין להכחיש שיש לנו כאן אב, הורה, שהיה מוכן להיפרד משני בניו בתוך זמן קצר, והכל בשם האמונה.
האם בסיפורים אלו קיים רובד הומניסטי - פמיניסטי? האם המחבר המקראי אדיש לסבלן של הנשים שרה והגר? לדעתי ודאי שלא. אברהם יוצא מסיפורים אלו כגבר אטום ואדיש לסבלן של נשותיו. צערן ורגשותיהן של הנשים, שרה והגר, מתוארים בהרחבה. התיאורים האלו הופכים את הסיפורים האלו לסיפורים הומניסטיים ופמניסטיים.
האם יש קשר הפוך בין אמונה גדולה לזוגיות, או בכלל ליכולת לחיות חיי משפחה תקינים?
נדמה לי שפרשתנו מוכיחה את נכונות הטענה הזו, ואברהם עם כל היותו מאמין גדול, נכשל כאיש משפחה.
פרשנים מסורתיים ראו בשרה ובאברהם את הזוג האידיאלי של בעל ואשתו. זוג שלקח על עצמו משימה רוחנית, הפצת המונותיאיזם, והם עובדים שכם אחד להגשימה. בימינו נוקט בגישה הזו עדין שטיינזלץ, (נשים במקרא), בעוד שלייבוביץ כותב: "העניינים במשפחה זו לא היו חלקים ביותר". כעדות לאותה שותפות רוחנית ,דרשו חז"ל את הפסוק : "ויקח אברם את שרי אשתו... ואת הנפש אשר עשו בחרן, ויצאו ללכת ארצה כנען" (יי"ב, ה'), אברהם גייר את הגברים ושרה גיירה את הנשים.
אך מצד שני, אותם חכמים (חז"ל) סברו כי מותה של שרה, שבא במקרא, מיד אחרי פרשת העקדה, נגרם לה מפני מפני מעשה העקדה, והעובדה שאברהם לא התייעץ איתה לפני מעשה הציקה להם מאד. וכך אומר המדרש: "חזר יצחק אצל אמו ואמרה לו, אן היית ברי (בני)? אמר לה נטלני אבי והעלני אבי הרים והורידני גבעות וכו' ובנה מזבח ונטל את הסכין לשוחטו וכו'. אמרה לולא אותו מלאך כבר היית שחוט. צווח שישה קולות עד שמתה" (ויקר"ר,כ,ב). הסיפור הזה בא בוואריאציות שונות בספרות חז"ל. ישנו גם מדרש העונה על השאלה מדוע אברהם לא שיתף את שרה ב"סודו" הנורא: "הרהר אברהם בלבו, אם אני מודיע לשרה, נשים דעתן קלה...", (יל"ש,וירא, צ"ח). ולכן הוא מרמה אותה, לפי המדרש, ללא בושה.
נראה לי שהקו הזה של ניתוק רגשי, בעיקר מצד אברהם, והתעלמות ה' מקיומה של שרה, ברוב פרקי אברהם ושרה מאפיין את יחסיהם מתחילת יציאתם לדרך מחרן לכנען: רק לאברהם ניתן הצו להתנתק מכל עברו ממשפחתו ומארץ מולדתו ולצאת למסע אל כנען הלא-ידועה. רק אתו ה' מדבר כל הזמן. עם שרה לא מתייעצים, לא שואלים לדעתה להרגשתה וכו', והיא אכן הולכת אחרי אברם. כמה חודשים אחרי הדברים האלה אברהם מחליט לרדת למצרים. ושוב, שרה שותקת ונלווית אליו. כאשר ה"זוג המלכותי" מתקרב למצרים, אברהם עושה מעשה מדהים כאשר הוא מציע לשרה להעמיד פנים שהיא אחותו, כי ברור לו שפרעה יחשוק בה בגלל יופיה, וחייו שלו יועמדו בסכנה, וחוץ מזה הוא עשוי להתעשר מ"הקומבינה": "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך" (י"ב, י"ג).
ושרה? גם כאן היא שותקת, וממלאת אחר הנחיות אברהם. תוכניתו של אברהם כמעט הצליחה, הוא קיבל הרבה רכוש וכסף מפרעה, תמורת שרה, אך פרעה גירש אותו מהר ובבושת פנים ממצרים, כאשר נודע לו על התרגיל הזה. אברהם יחזור על תרגיל "האחות" כמה שנים לאחר-מכן, עם מלך אחר, ושם הוא מסביר את שיקוליו: "כי אמרתי, רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (כ',י"א). מחבר המקרא מראה ששיקוליו הגזעניים של אברהם היו מופרכים לגמרי, בשני המקרים, גם אצל פרעה וגם אצל אבימלך מלך גרר הם מתגלים כאנשים מוסריים .
אבל שתיקת שרה בשתי הפרשיות מדהימה. חז"ל לא השלימו עם שתיקת שרה, (הם כבר היו בשלב מוסרי גבוה יותר מאשר מחברי המקראי), וכך הם מתארים את זעקתה של שרה כלפי האל, באותו לילה נורא שבו בילתה בחדריו של פרעה: "וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת, ריבון העולמים: אברהם יצא (לא"י) בהבטחה ואני יצאתי באמונה; אברהם יצא חוץ לסירה, ואני בתוך הסירה!" (בראשית רבה, פרשה מ"א). הדרשן מוחה על-כך ששרה לא היתה בסוד העניינים כאשר ה' הבטיח לאברהם כל אותן הבטחות שנלוו לצו "לך לך", והוא גם מוחה על-כך שאברהם יצא מאותה פרשה מכוערת במצרים, ללא פגע, ועשיר בהרבה ממצבו כשירד לשם, ושרה שילמה את המחיר.
אברהם מגלה אטימות למתרחש בין נשותיו, שרה והגר, בפרקים ט"ז וכ"א. כאשר שרה מתלוננת על שפחתה שחיה עתה כאשה עם בעלה, (ברשותה של שרה העקרה) והתחילה לזלזל בגבירתה. אברהם פוטר אותה באמירה: "עשי לה כטוב בעינייך" (ט"ז,ו). התוצאה היא ששרה מענה אותה, והגר, אשתו השניה של אברהם, הנושאת את בנו הבכור בבטנה,בורחת למדבר. היא חוזרת לביתו לאחר זמן, ודומה שאברהם בכלל לא הרגיש בכך. כעבור כמה שנים, שוב מתלקחת האש בין הגר לשרה, ושרה מצווה לגרש למדבר את הגר ובנה: "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (כ"א, י). הפעם אברהם לא אדיש "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אדות בנו", אך הוא נכנע לתביעת שרה, הזוכה לגיבויו של ה', בשם שיקולים לאומיים : "כי ביצחק יקרא לך זרע". אם נעביר את הסיפור למושגים אנושיים, יש לנו כאן ריב על הירושה, בין שתי האמהות. הגר כבר לא "אמה" אלא אשתו של אברהם, וישמעאל כבר בן י"ג שנים, ואברהם ראה בו את בנו ויורשו (ראה פרק י"ז). כל הגירוש הזה מזעזע כי ברור שמירב הסיכויים הם שהגר ובנה ימותו במדבר. אבל איש האמונה, אברהם, עושה מה שאלוהים מצווה ללא ויכוח, ולא ניסיון ממשי להבטיח את שלומם (יכול היה לתת להם מלווים, למשל). על פרשת העקדה כבר דיברנו, אבל אין להכחיש שיש לנו כאן אב, הורה, שהיה מוכן להיפרד משני בניו בתוך זמן קצר, והכל בשם האמונה.
האם בסיפורים אלו קיים רובד הומניסטי - פמיניסטי? האם המחבר המקראי אדיש לסבלן של הנשים שרה והגר? לדעתי ודאי שלא. אברהם יוצא מסיפורים אלו כגבר אטום ואדיש לסבלן של נשותיו. צערן ורגשותיהן של הנשים, שרה והגר, מתוארים בהרחבה. התיאורים האלו הופכים את הסיפורים האלו לסיפורים הומניסטיים ופמניסטיים.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
בכתבתי עמדתי על הסתייגות חז"ל מהתנהגות אברהם: חז"ל לא השלימו עם שתיקת שרה, (הם כבר היו בשלב מוסרי גבוה יותר מאשר מחברי המקראי), וכך הם מתארים את זעקתה של שרה כלפי האל, באותו לילה נורא שבו בילתה בחדריו של פרעה: "וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת, ריבון העולמים: אברהם יצא (לא"י) בהבטחה ואני יצאתי באמונה; אברהם יצא חוץ לסירה, ואני בתוך הסירה!" (בראשית רבה, פרשה מ"א). הדרשן מוחה על-כך ששרה לא היתה בסוד העניינים כאשר ה' הבטיח לאברהם כל אותן הבטחות שנלוו לצו "לך לך", והוא גם מוחה על-כך שאברהם יצא מאותה פרשה מכוערת במצרים, ללא פגע, ועשיר בהרבה ממצבו כשירד לשם, ושרה שילמה את המחיר.
חז"ל כידוע לך היו חלק מהעולם העתיק, היו קרובים בזמן לאברהם, ובכל זאת מתחו עליו ביקורת. כל דור אמור לקרוא את הספרות הזו בעיניים שלו, במוסר שלו. שבת שלום.