מוטקה > בלוגים > איתנקה > רבקה – האשה החזקה של ספר בראשית

רבקה – האשה החזקה של ספר בראשית

רבקה – האשה החזקה של ספר בראשית
רבקה היא אולי האשה החזקה מכל הנשים שבספר בראשית, וחוזקה בולט על רקע חולשתו של יצחק, שהוא החלש בין אבות האומה. באומרנו זאת לא אמרנו כי הייתה מוסרית בכל דרכיה והתנהגותה, אך דומה כי המחבר המקראי מצדיק את הכרעותיה שתאמו את רצון ה'.
בהופעתה הראשונה על הבמה, כבר אנו רואים כי היא נהנית מחסד אלוהים. היא ממלאת אחר כל התנאים שעבד אברהם הציב לבחירת הנערה המיועדת לבנו של אדונו:
"וַיֹּאמַ֓ר׀ יְקֹוָ֗ק אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם:
(יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם:
(יד) וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי:
(טו) וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֘ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ:
(טז) וְהַֽנַּעֲרָ֗ה טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל:
(יז) וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ:
(יח) וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ:
(יט) וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת:
(כ) וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו. (בראשית כד).
רבקה גם יפת מראה, גם חזקה (להשקות עשרה גמלים אינה משימה פשוטה), וגם מכניסת אורחים – בקיצור נערה מושלמת בכל המעלות.
לאחר מכן אנו רואים את מעמדה החזק במשפחה: "וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ה וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ." (שם).
כשהיא מגיעה לכנען ונפגשת עם יצחק הקשר ביניהם עולה יפה, ופעם ראשונה נזכרת המילה "אהבה" ליחסי זוג במקרא: "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ (שם)". היחסים היפים בין בני הזוג ניכרים גם בכך שיצחק הוא היחיד מבין באבות שמשתדל לפני ה' בשל עקרות אשתו: " וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיקֹוָק֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְקֹוָ֔ק וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם)".
הבעייתיות של דמותה של רבקה פורצת לסיפור המקראי בהקשר של השאלה מי מבין בניה יהיה יורש הבכורה וממשיך שושלת אברהם. יצחק בוחר בעשו ורבקה בוחרת ביעקב. נראה כי מחבר המקרא סבור כי היא צדקה וזה היה רצון האל. "ברכת אברהם", על כל מרכיביה, ניתנת ליעקב: " ואל שדי יברך אתך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשת את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם (כ"ח, ג-ד).
הבעייתיות בפרשה זו בהתנהגותה של רבקה, היא שאכן הייתה לה מטרה ראויה להאבק עליה. מצד שני, הבעיה היא שרבקה נקטה בהרבה אמצעים פסולים כדי להשיג את מטרתה.

יעקב בעזרת רבקה הצליח לגנוב את ברכת הבכור שנועדה לעשו וגרם בכך הרבה עוגמת נפש לאביו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כ"ז, ל"ה). צאו וראו כמה עברות ביצעה רבקה בדרך להשגת מטרתה: היא לא כיבדה את רצונו של אבי המשפחה הזקן, היא ניצלה את עוורונו של האב כדי לרמותו ולגנוב ממנו את ברכתו. היא פגעה קשות בעשו וגרמה לקרע חמור במשפחה.
לכאורה יעקב יוצא כמנצח מהפרשה: אביו נותן לו את "ברכת אברהם" ורשות לצאת לארם נהריים. למעשה העונשים לא אחרו לבוא: ברכת יצחק ליעקב ("ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך..."), לא התגשמה כלל. יעקב נאלץ לברוח מפני אחיו לארם נהריים ולגלות ממולדתו וממשפחתו למשך עשרות שנים. באותה תקופה לעזוב את החמולה שלך, היה עונש חמור. את אמו, הוא לא יראה שוב. הוא ממשיך לפחד מאחיו עשרות שנים, ובפגישתם המחודשת הוא משפיל את עצמו, ואחיו נמצא בעמדת הכח והשליטה.
לדעת פרידמן ("הרצחת וגם ירשת") מחברי התנ"ך לא הסתייגו ממעשה מרמה מוצלח ומקטיפת פירותיו. הוא מצביע על-כך, שברוב מעשי המרמה בתנ"ך, הרמאי משיג את מטרתו (פרט למרמה כלפי אלוהים). פרידמן מביא דוגמאות רבות לכך: מכירת שרה לפרעה בתואנה "אחותי היא" מניבה פרות כלכליים, התחפשות יעקב לעשו מזכה אותו בברכה הנכספת, ועוד.
למרות הדוגמאות הרבות שפרידמן מביא קשה לי להסכים עם הקביעה הזו. גם אם בחיי היום-היום בתקופה המקראית, היתה הערצה מסויימת אל הרמאי המצליח, בתנ"ך רוב הרמאים נענשים קשות על מעלליהם, אם לא מיד, אז בטווח הארוך. אם לא היה זה כך, התנ"ך לא היה ספר מוסרי. והפרשיות ששיבואו להלן ממחישות את התיזה הזו היטב.

תגובות 2 אהבו 0

1159