דמות לחיקוי

השראה היא מילה שלמדתי מסבתא שלי.
סבתא שלי היא אישה מדהימה שהאומנות הייתה כל עולמה ועדיין כל עולמה סובב סביבה.
היא אישה מרתקת. היא תמיד מנסה להנחיל בנו, הנכדים, את אהבתה לאומנות.
אני אישית בחיים שלי לא הצלחתי לצייר או לצבוע. לא הצלחתי להכין פסל מחימר או להכין תכשיטים או כלים מזכוכית כמוהה.
אני לא יודע לסרוג או לתפור או לבשל כמוהה.
אני לא טוב במלאכת יד כמוהה. אבל זה לא מנע ממני לשאוב ממנה השראה.
סבתא שלי היא ניצולת שואה. והיא אף פעם לא וויתרה.
הייתה תלמידה בבית ספר מקצועי למרות התנגדותה של אימה.
הייתה מורה בבית ספר, התנדבה עם עולים חדשים, ניהלה מטבח שלם לבדה והאכילה פיות רבים.
תמיד כששואלים אותי מי הגיבור שלי אני ישר עונה, מבלי להתבלבל, סבתא שלי.
היא לוחמת, היא תמיד עומדת על שלה. גם אם היום היא טיפה שוכחת מה קורה סביבה.
תמיד תחפושות בפורים היא תופרת ומתקנת. החיוך של הילדים הוא הדבר שתמיד גורם לה להיות מאושרת.
אני אוהב לשמוע את הסיפורים שלה, והיא אוהבת לשמוע על החיים שלי.
אני אולי הורס לה עבודות על ימין ועל שמאל, וזה רק בגלל שאיך שהוא ניסיתי לעזור.
היא אף פעם לא כועסת והיא תמיד מסבירה מה עשיתי טוב ומה עשיתי רע.
היא תמיד תופרת לי כובעים חדשים כי הכובע מסתיר את השיער שנושר וככה אנשים לא יודעים.
היא יושבת איתי ימים ולילות, אנחנו צוחקים על כל הכדורים והאחיות.
היא אישה מדהימה ופשוט למופת, הולכת ישר וזקוף ושילך לחפש המקל.
היא לא מקללת ותמיד מפליקה לי בראש כשאני אומר מילה לא יפה, הלכות הלכות הלכות כל היום וכל הלילה.
היא נותנת לי השראה כל פעם מחדש. מהשמלות שהיא לובשת עד ליצירות הקטנות שהיא מכינה.
אז לשאלה למה אני כאן...
אני כאן כדי להשאיר חותם, גם אם הוא קטן. כי גם בן אדם אחד יכול לשנות עולם.
גם אם רק נגיעה, גם אם זה לשנייה.
סבתא תמיד הביאה לי השראה.
באמת אשה מיוחדת ומעניינת.
אליזבט גילברט כתבה ספר בשם ״ חותמם של הדברים כולם ״ בו מסופר על בוטונאית מהמאה ה 19 שהתמחתה בגילוי והגדרות שרכים והקשר שלהם לחיזוק תורת האבולוציה, ודרך מסעותיה בעולם בעקבות השרכים, לאזורים נידחים, היא מגלה גם את חותמה שלה על אנשים ( נחשבה אישה אפרורית ומשעממת ) ובהמשך כמובן על האנושות. ספר מעורר חשיבה רבה. לומדים בו הרבה בוטניקה. ח ח אבל גם על קשרים בין אנשים.
ואתה יודע סיירס להשתמש במילים ולקרב באמצעותן אותנו הקוראים . והמילה הכתובה היא כמו אש שצורבת בבשר. צרבת והשארת חותם, בבשרי.
כבן זקונים, לא זכיתי להכיר את הסבתות והסבים, הוריהם של הורי היקרים.
בהוולדי הם כבר היו מבוגרים מאוד. נותרו לי, אי אלו זכרונות רחוקים, אני בן 4, או 5, נושק ידו של סבא, הזקן, מצד אבי, כמו שלמדו אותי הורי.
באותם ימים, סבא מצד אימי, כבר לא היה בחיים.
נושא זכרון מעורפל שעולה כל אימת שאני שומע את השיר של שארל אזנבור - "לה מאמא" זכרון על סבתי מצד אמי, שוכבת על ערש דווי, ובני המשפחה, יושבים בחדר ובמזדרון, שקטים, באו בפעם האחרונה, להפרד ממנה.
סבתא וסבא מצד אבי, ידוע הם חיו עד גיל מבוגר, אך תמיד הם היו בנסיעות, (עד גיל 95) הם טסו מקזבלנקה לצרפת ושוויץ, לדודות והדודים, ילדיהם שחיו שם.
לצד העצב ממחלתך, סיירס אשריך בחורי, שאתה זוכה להנות מדובשה של סבתך הנפלאה. כפי שאתה קורא, לא כל אחד זוכה במתת שמים זו, אתה זכית...
שנה טובה. רפואה שלמה. (חיוך).
מצאתי את הדמות המתאימה שאני יכול ליחס לה את כל התכונות שאתה מיחס לסבתא שלך.
הרי לא כל הסבתות דומות.
לא כל הסבתות בעלות כוח השפעה להרעיף את הידע שלהן ועוד לגרום לכך שהנכדים ירצו לשמוע וללמוד את מה שסבתא מנסה להעביר לנכדיה..
אני זוכר את הסבתא שלי אחת מהשתיים שהכרתי. מטרוניטה חנוטה בביגדי מחצלות שכמותן נהגו לעטות בנות האצולה בספרד. סבתא וידה צאצאית לאנוסי ספרד שעברה טלטלות רבות של אבדן בעל,גרוש לארץ נכר וההתמודדות בפרנסת 4 ילדיה. . זו אולי הסיבה שהייתה תמיד חמורת סבר פרט לאותם רגעים שניסתה להרדים אותי דרדק בן 3-4 שנים ואז פתחה את סגור לבה ושרה לי שירי ערש בשפת הלדינו שלא הכרתי. . היו אלו אולי הרגעים היחידים שבה הכרתי את הטוב שבה. ביתר הימים הייתה חמורת סבר.
אבל הסבתא האחרת שדומה במיקצת לסבתא שהזכרת הייתה סבתם של נכדי כלומר רעייתי ז"ל. האומנות דבקה בה מלידה. היא ציירה ורקמה וגם יצרה מפות לשבת וחג עם ציורי זהב. . הייתה מוסד צדקה בן איש אחד. אספה ותרמה לניצרכים . אולם תמיד מצאה זמן לפנק את הנכדים. והם זוכרים אותה היום כסבתא כיפית שנעים היה לשהות בחברתה.. אולם מישהוא למעלה קינא בה ולקח אותה אליו. היה זה בודאי לוציפר שלא יכול היה להשלים עם הטוב שהרעיפה סביבה.
אהבתי את הפוסט . סיפור קולח ושוטף ומרגש