הקשר שלי לשיר, "הערב יורד...על איש ...."

הערב יורד עלי אופק בוער רוחות בצמרת הרטיטו....

ככה מתחיל השיר "על איש הפלמ"ח ושמו דודו". ובאחת משורות השיר כתוב: "איתנו סחב הוא מן הלול.. שורה המחזירה אותי שנים הרבה לאחור.
ילד בחברת נוער באחד הקיבוצים הצעירים בשער הנגב, דוברי ספרדית דרום אמריקאית. שפה שהיא גם שפת אימי היקרה שנולדה בטנג'יר, שפה שהבאתי מהבית. ועוד שתי שפות. צרפתית מצד אבי הטוב, יליד אלג'יריה. השלישית, שפת המקום, שפת הרחוב). בשנות החמישים המוקדמות, עם עלייתנו ארצה, אחי בן ה12, ואני בן 9 - במסגרת עלית הנוער. את אחי שיבצו בקבוצת ילדים בוגרים יותר, הוא נשלח לקיבוץ ותיק בעמק יזרעאל, ואותי כאמור, לקיבוץ בשער הנגב, בקבוצת ילדים צעירים יותר. (הסיבות לעלייתנו ארצה, לפני הורינו, הייתה, אבי היקר נפטר שנתיים לפני עליתנו). לא יודע מדוע אני מזכיר, את עניין השפות, עליהן כלל לא חשבתי, עד עכשיו. אולי זה ייתחבר מאוחר יותר במשהו הנוגע בהן, כמו השורה בשיר על "איש הפלמ"ח ושמו דודו, איתנו סחב הוא מן הלוללללל..." אליו עוד אגיע.
או. הנה זה בא.. השפות, כן, הן מתחברות לעובדה, שאת השפה העברית לא ידעתי. לימודה החל בגמגום משפטים מבויישים. (שומו שמים כמה קשה היה). המורה בכיתה שביקש אותי לקרוא קטע מסיפור של המשורר חיים נחמן ביאליק, לא חזר לבקש ממני לקרוא שנית, בפני הכיתה. מכתבים לאחי בעמק יזרעאל, ולקרוביי בחוצה לארץ, כתבתי בצרפתית..(געגועים.). היום, בראייה לאחור, מי זוכר את קשיי השפה הללו? .. היה קשה, ובכל זאת התקדמתי כמעט בן לילה, (לא להאמין) בלילמוד לקרוא, ובהמשך גם את השפה העברית
אחרי ארוחת ערב אחת, בחדר האוכל, בקיבוץ. חזרתי לצריף המגורים שלנו ומצאתי ספר ילדים מאוייר: "גוליבר בארץ הגמדים", אותיות בגודל ס"מ אחד. 6, 7 שורות כתובות 'גמרו' את הדף. לא היה כיסא בחדר - חדר שמחיצותיו, בין החדרים, עשויים שכבות קרטון עבה. התיישבתי במיטה שלי והתחלתי בקושי גדול לקרוא הכתוב בספר. חזרתי לקרוא, כל משפט, כל שורה, שוב ושוב, אלפיים פעם... עמוד אחד לקח לי נצח לקרוא אותו. אך לא ויתרתי, ככל שהתקדמתי בקריאה, החל, גוליבר הענק, לאבד גובה. בעמודים הבאים, האותיות היו כבר מוכרות וידידותיות. ישבתי שעות בתוך הלילה, וקראתי. חזרתי וקראתי.. אכלתי, לעסתי את הכתוב בסיפור,מתחילתו ועד סופו, ו... אורו עיני. יודע לקרוא... מאותו לילה, אחרי שחרשתי את 'גוליבר בארץ הגמדים', עברתי לספרים אחרים, אומנם האותיות היו פחות גדולות, אך הן היו מוכרות. אחרי שלמדתי לקרוא 'בלעתי' כל סידרת ספרי טרזן. עלילותיו בג'ונגל הציתו את דימיוני הילדותי.
בתור ילד שיודע לצייר (החברים במשק שקלטו אותי בשבתות, ניצב על תל, או גבעה, שקוע בציור נוף שדות המשק, קראו לי בלצון - ונגוך הצעיר - ). בדמיוני הקודח, ראיתי את טרזן מתעופף בעזרת חבלי שרכים, בין צמרות עצים עבותים. נלחם בתנין ענק, כדי להציל את ג'ין הנערה היפה (התאהבתי בה חחח ) שלימדה את טרזן, לדבר בשפת אנוש! ציירתי אותו עירום עם פיסת עור לחלציו, והסכין המפורסמת שלו, חח...גבר גדל גוף בנוי לתלפיות. מגן על החיות בחוש הצדק המפותח שלו. ציירתי את ג'ין, וצ'יטה הסימפנז'ה, 'ילד' טיפוחיו של טרזן, שהזעיק את, עדר הפילים, נתיניו, לחלץ את טרזן, כל אימת שניקלע לצרות צרורות, עם ציידים חמדנים שזממו לצוד גורילות, ביניהן אימו הגורילה, שגידלה אותו, כדי למכור אותם לגני חיות מעבר לים.
למדתי בכיתה.. ועבדתי היכן ששלחו אותי לעבוד בשדות המשק. אחרי העבודה, המשכתי לקרוא ספרים רציניים יותר.."אנקת גבהים" ."עמק החרוט". "כוכבים מציצים מרום"... אין סוף ספרים.. (היום בבגרותי המתקדמת כתבתי ספר: "התמים האחרון" שפרקים ראשונים ממנו העלתי ביוצרת) אך למה להקדים המאוחר מאוד, למוקדם? (חיוך)

חזרה לילדות התמימה, ולשנות הנעורים המפוקחות יותר... וכאן אני מגיע לשיר על 'דודו' המובא בכותרת. ולשורה: "איתנו סחב הוא מן הלולללל"....
ליל ל"ג בעומר אחד. ישבנו בפנים פנטומיות משהו, סביב למדורה המפזזת, המאכלת את העצים והקרשים שהבאנו מאזור הנגריה. צפינו באש המפצחת את העצים ומתיזה גיצים נוצצים זוהרים, לחלל האויר החם, עת משב רוח חולף טפח על פניה.
שרנו שירים לתוך הלילה. גם "על איש הפלמ"ח ושמו דודו".. כשהגענו לשורה,"איתנו סחב הוא מן הלוללל", נדלקנו!... החלטנו לעשות קומזיץ אמיתי עם עוף אחד או שניים שזממנו, כמו דודו בשיר, "לסחוב מן הלול". וכדי שהחבר השומר התורן המפטרל בלילה, באזור המגורים שלנו, לא יחשוד, מה אנחנו מבשלים בסיר? החלטנו לכסות את העופות שנסחוב מן הלול, בכמות גדולה של זרזירים, אותם למדנו ללכוד בעזרת תערובת עופות שפיזרנו מתחת מיטת רשת, ללא 4 רגליים, באזור הרפת, שם היו הזרזירים מתקבצים על חוטי החשמל הגבוהים, בהמוניהם. את המיטה השענו על מקל קשור בחוט מקרמה ארוך שהגיע עד לחבילות החציר, מאחוריהן הסתתרנו, וחיכינו בסבלנות שהזרזירים ינחתו ארצה ויתקבצו לאכול מהתערובת, תחת המיטה המורמת, אז משכנו בחוט והפלנו את המקל שתמך במיטת הרשת, וגרם לה ליפול על הזרזירים. לרגע הזה חיכינו. קמנו ורצנו אל המיטה, לאסוף אותם בשק יוטא, את הזרזירים הלכודים מתחת למיטה, וסחבנו את השק למגורים שלנו, וכולנו, בנים ובנות, התגייסנו למרוט נוצות, לנקות את פנים הזרזירים, להכין אותם קומזיץ. (לזכור. בזמן הצנע בארץ, ציד זרזירים בקיבוץ היה מקובל)...או קיי...
לילה אחרי, עשינו התגנבות יחידים בחסות החשכה וסחבנו שני עופות בישי מזל, גדולים, שחנו קרוב לקרע ברשת בדופן הלול. למחרת התנהגנו בשקט, לא אופייני לנו, וזה כמעט עורר חשד, חחחחח... וכמו שתכננו, הכנו את שני העופות הגדולים ושמנו אותם בתוך סיר בישול ענקי... 2 שליש מים, תוספת שעועית לבנה שגידלנו מאחורי הצריף. כמה תפוחי אדמה מקולפים חתוכים לארבע. כמה גזרים, שהבאנו מגן הירק. כיסינו את העופות ברובד יפה של זרזירים שלכדנו. והושבנו את הסיר על עצי המדורה העליזים הבוערים, כשפנינו זוהרות מחום המדורה ומריגוש המעשה האסור שעשינו. ישבנו סביב המדורה ושרנו שירי מדורה, שירי פלמ"ח. שרנו על "איש הפלמ"ח ושמו דודו", כשהגענו לשורה "איתנו סחב הוא מן הלול"... צחקנו בחלש וקרצנו בממזריות, בעיניים בורקות, האחד לשני.. אט, אט עלה ריח ניחוח מן העופות המתבשלים ומתרככים בסיר המבעבע. ריח שהתפשט בחלל האויר הקריר וגרם לפעילות יתר של בלוטות הרוק, להזיל ריר, בטרם טעמנו מן העופות הטעימים. לבנה, ילדה חברמנית בקבוצה, תופפה בתוף, אצבעותיה הלבנות הקישו בעור התוף החלול. פעם חזק ופעם חלש יותר, צלילו של התוף שונה בהדהודו העמוק, לא דומה לשום כלי אחר... שרנו בהתלהבות, מחכים לנתח מן העוף שאמור להגיע לפינו. חיכינו להתחיל לחגוג במנה הגונה של בשר עוף אמיתי, ולא של זרזירים כחושים שאין בהם נגיסה... ואז ריח התבשיל המהביל והמבושם, הגיע לאפו המפותח של השומר, שאול, חבר קיבוץ, ששוטט עם רובה צ'כי ישן, תלוי על כתפו השמאלית. שתקן ורציני, אשר הדברא "לא תגנוב", נר לרגליו. הוא התקרב בשקט, חצה ונכנס פנימה לתוך המעגל, אפו הגדול הוביל אותו ישר לעבר הסיר במדורה.... "מה..מה.. יש בסיר חבר'ה?" נהם.."זרזירים, שאול.. זרזירים! מה אתה לא מאמין לנו?" הקמנו קול קרקרה כמעט במקהלה. "אהה.. הִמְהֶםםם... שאול השומר הרים את מכסה הסיר וענן לבן של אדים חמים מהבילים כיסה אותו וטפח על פניו, ורגע הוא דמה למלאך לבן משמים, בלי כנפיים, בתוך ענן.. שאול השומר, חיכה שהענן הלבנבן יתנדף ותקע עיניו בסיר הרותח, בתוכו התערסלו זרזירים, מקפצים ומתהפכים בתוך המרק שרמת המים שלו ירדה מטה. שאול החל להחזיר את מכסה הסיר למקומו, כשלפתע הוא הבחין בחלק של
פולקעס מבצבץ מבין הזרזירים החמודים. הוא העווה את פניו..."זרזירים, אהההה.. "זרזירים"... סינן מבין שיניו, ובתנופה אחת, הוא שלף את העוף השמנמן, מן הסיר הגדול, בליווי שאר ירקות שעפו באותו הנף יד מנצחת, בהשמיעם קול נפצוץ, ט,סססטס... בפוגשם את האש המאכלת ... וברגע הבא, הוא מצא עצמו לבד, בטבורה של המדורה. אנו הנערים, עפנו ישר לחדרי המגורים שלנו. למחרת, הקיבוץ כינס אספה שלא מן המניין, לחרוץ את גזר דיננו. הוחלט להעניש אותנו, שבועיים תורנות, שטיפת כלים במטבח ועריכת השולחנות בחדר האוכל הגדול... בוקר... צהריים... וערב. לשטוף צלחות, ספלים, סכו"מ.. סירים, ביניהם הסיר הגדול שלנו.. "איזה עונש מעצבן, תראה מה עשית לנו יא דודו אחד" זעק אחד הנערים ששנא לשטוף כלים. זמן רב לא העזנו להיישר מבט בעיניהם של המדריכים שלנו... אחרי זמן, העניין נשכח וחזרנו לסורנו.
המדריכים היו מרוצים מהתמונות שציירתי עבור הכיתה. החבר'ה אהבו את התמונות שתליתי בחדרים, בצריף המגורים שלנו. הכיתה שימשה גם, כמועדון הנוער. בלילות שבת, אחרי 'קבלת השבת', מזיזים היינו, את השולחנות לצדדים ומפנים את הרחבה, להתחלת הריקודים. ריקודי עם, בקצב צלילי האקורדאון של שמוליק, חבר קיבוץ. בחורון צעיר. צנום, לא גבוה, נחבא אל הכלים.

הופעתו של שמוליק, עם האקורדאון, במועדון, בלילות שבת, מיד הרגשנו בשינוי האוירה שהוא מביא איתו. אוירה חגיגית שהפרידה, בין ימי החול לערב שבת. הייתה לו לשמוליק, שליטה מוחלטת בקלידי האקורדאון, אומן אמיתי. קשה להבין, איך בחור שקט ומופנם, מפיק כזאת עוצמה, מן האקורדאון הישן המפזז בין אצבעותיו הדקות? מוזיקה סוחפת מלהיבה מציתה את האוירה. מחרוזות, מחרוזות ריקודים מעגליים, רנים. המוזיקה הקיצבית שאבה אותנו פנימה לתוך המעגל הצוהל.. "הרועה הקטנה, מן הגיא"... "שאבתם מים בששון ממעיני הישוע"..מים..מים..מים בששון..מים..מי..". פנים צוהלות, הזעה ניגרת.. ריקודי הורה בשרשרת. מעגל בתוך מעגל. שמוליק מרקיד אותנו... אחר, תורם של ריקודי זוגות, אותם אהבתי.. לאחוז במותניה של הילדה, הנערה כשידיה סביב צוארי.. מרים אהבה לרקוד איתי' קראקוביאק.. "קח אותה, טמבל" אומר לעצמי.. "היא מחכה שתיקח אותה לריקוד.. הנה טמבל, מרים רצה אליך..."די עם הביישנות הארורה שלך.. צא כבר מזה...". מרים משכה אותי לרחבה, לריקוד קרקוביאק מלהיב... מוביל אותה סביב, סביב הרחבה בריקוד סוחף.. ושמוליק עובר לריקודים שקטים איטיים, ענוגים... "עץ הרימון נתן ריחו" - צעדים רכים.. קדימה.. לצדדים. ניצב בריקוד מאחורי מרים. ידי הימנית במותניה. השניה אוחזת ידה השמאלית. ריקוד אפוף קירבה. חיבוקים, מבטים חולמנים. לחן השיר בתוך המנגינה, עדין.. "אוצרות אופיר וצרי גלעד רכב מצרים שלחתי לך כבר..", מניעה אותנו ברגש.. מוביל את נערתי לפי המנגינה. מרים מכוונת צעדיה לעבר הצד הרחוק של הכיתה, (המועדון) לא מואר כמעט. גבה צמוד לחזי, מאיטה צעדיה. משעינה ראשה על כתפי, קרובה נצמדת אלי. משתוקק לנשק לצוארה..אך אני משותק. כוח עלום בתוכי חוסם אותי. לא מאפשר לי לנשק לצוארה הלבן המוטה אלי בהזמנה. "טמבל..מרים מחכה"..אך לא הולך..לא הולך.. מרים מובילה חזרה, אל האור. התלהבותה פגה. היא פורשת, מתיישבת על אחד השולחנות. "טיפש... גולם... משחק אותה ג'נטלמן..."גולם, זה מה שמרים חושבת עליך".. הריקוד מתחלף. "הנאוה בבנות", "מזורקה אמריקאית". לאה... רות.. אילנה.. שושנה.. כולן תפוסות, רוקדות עם הבנים בחברה... (אציין משהו שיישמע כהתרברבות, ולא כך, הוא ) בן 16, 17 נער ספורטאי, רציני. יפה עיניים. (גם היום (חיוך) עם מבע עמוק של כנות חוסה תחת שפע ריסים ארוכים שחורים, ושפת גוף משדרת ביישנות, תכונה שדווקא הקסימה את הבנות בגרעין. מהן אימצו אותי לחבר בתקופה זו, או אחרת. חנה. אילנה. מרים. אהבתי אותן. אהבתי להיות נאהב. יותר מדי עדין הייתי איתן. (ביישנות כפייתית עליה השתדלתי לחפות בעליזות מדומה, ובתעוזת יתר

התרומה שלי בתחום האומנות. התמונות שציירתי משך השנים בקיבוץ, הביאו לכך שאבחר על ידי חברי לועדת התרבות של הגרעין. הכישרון שלי לציור ופיסול, לא נבע מחדוות היצירה, אלא ממועקה נפשית, אשר לא ידעתי בימים ההם את מקורה? עמוק בתוך תוכי, יראתי. לא פחד בללכת מכות כשקפצתי להגן על נער חלש מפני נער בריון שביקש להתעלל בו. או להצטרף לאמיצים בחבורה, במחנות הקיץ, לסחוב בחשכת ליל, את דגל מחנה היריב. כמו שהיה נהוג במחנות הקיץ בימים ההם. דגל שהתנוסס בראש התורן, גאוות המחנה. לגנוב אותו, תחת אפם של השומרים נחשב למעשה אמיץ. וכלימה למחנה ממנו ניגנב הדגל. ומחזירים את הדגל רק אחרי התערבותם של המדריכים משני המחנות.
חלף זמן וגיליתי מהיכן תחושת הפחד המקננת בתוכי. כנער בחברת נוער בקיבוץ, התגבשה בתודעתי ההכרה שלמעשה אני אדם, בלי בית. שהקבוץ, הוא רק מסגרת - מסגרת ממנה אפלט בבוא היום, אל עתיד לא ידוע. את חששותיי ופחדיי הטבעתי אותן במכחול, על בד.. ובפעילות חברתית למען הגרעין.

באחת מחופשות הלימודים, נשלחתי על ידי המדריכים, להשתלמות ברמת אפעל. השתלמות ריקודי עָם, ממנה חזרתי, עם מחברות מלאות רישומים ואיורים, של ניתורים.. פסיעות לימין... לשמאל... לפנים.. לצדדין.. (חיוך..חיוך..) ללמד את חברי הגרעין, ריקודי עם, חדשים.
על ביישנותי הנואלת חיפיתי ככל יכולתי בעריכת משחקי חברה, וכשחקן כדורגל, מוביל בקבוצת הכדורגל בליגה לנוער. שיחקתי כל כך טוב. לא יודע מהיכן זה באה לי, הבנת המשחק?
במשחק עצמו פירקתי את ביישנותי היטחתי אותה, ארצה.. התקלתי, תקפתי... הבקעתי שערים. מייחל שרוחמה, בת המשק, אותה אהבתי ללא ידיעתה, תראה אותי. לה כתבתי שירים בכתב סתרים אותו למדתי, בו גיליתי לה את רגשותי, אך לא מצאתי האומץ לגלות לה את סודי, את אהבתי אליה. במפגשים עם בנים ובנות המשק, ידעתי שהיא מודעת לנוכחותי.. לקיומי. נערה בגילי. עיניים ירוקות. התנהלותה כל כך טבעית, נבונה ממני. רכזת תרבות בשיכבה הבוגרת בבית הספר האזורי. שנים אחרי עזיבתי את הקיבוץ וסיום שירותי הצבאי בצנחנים, הצטערתי (היום יותר .. חיוך ) שלא היה לי העוז, כמו כמה מחברי בגרעין, בהם קינאתי, את האומץ לחזר אחריה. כשבמקביל מחוזר הייתי על ידי 3 נערות בעת ובעונה. אחת מבנות הגרעין, ושתי נערות חמודות מקיבוצים שכנים, איתם היינו בקשר טוב... בדמיוני, מחכה הייתי לה, לרוחמה, מאחורי עצי הקליסטימון הנטועים בקצה המדשאה הגדולה, לצד השביל המוביל אל מגוריה... הנה רוחמה חולפת על ידי. אני מושך אותה אלי.. מצמ&