לשמוע זה לאו דווקא להקשיב

פרשת נָשֹׂא: לשמוע זה לאו דווקא להקשיב  / מוטי לקסמן, סיוון, תשע"ז.
במדבר ד, כב –  ז, פט.
 
על הקשבה אני רוצה לשיח.
אנו בפרשת נָשֹׂא.
חג מתן תורה, חג השבועות, חלף עבר.
 
האוזן היא אחד האיברים החשובים ביותר בסיפור מעמד מתן תורה.
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". [א]
גם בתיאור ההנחיה למעמד בהר סיני, חשובה האוזן, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". [ב]
המעמד עצמו גם הוא מגיע אל האוזן, "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד [...]  וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד". [ג]
הקולות העוצמתיים הללו מרעידים את הר סיני, "וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". [ד]
מצב זה מביא למצב "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". [ה]
ההתרגשות עצומה, "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה", [ו] ממש מפחיד, "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". [ז]
העם מתחייב, לפני מתן התורה, "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". [ח] ובעיקר,  אחרי ההתרגשות העצומה, "וַיִּקַּח [משה] סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". [ט]
 
התרגשות רבה, התחייבות מלאה למימוש נאמרה.
תם מעמד הר סיני, תמו הטקסים, הגיעו ימי החול, העם שכח מהר מאוד את הבטחתו, והלך בדרך שאינה דרך אלוהים.
האם העם באמת הקשיב לאשר הוא שמע?
בפרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" מצוי פסוק שעשוי להבהיר לנו פן אחד של השאלה.
הפרשה כוללת, בין השאר, את פירוט משפחות הכהונה ואת תהליך חנוכת המזבח החיצוני, מזבח העולה: פסוק פט מסיים את פרק ז, גם משלים את כל פרשת "נָשֹׂא": "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". [י]
יש כאן שימוש מיוחד בשורש ד,ב, ר: מִדַּבֵּר.
פועל די נדיר במקרא, רש"י מציע, "מידבר - כמו מתדבר, כבודו של מעלה [...] מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". [יא]
האל, לפי רש"י שח לעצמו, משה שומע. פרשנות זו  של רש"י עולה בקנה אחד עם תיאור הקרבה האינטימית שבין משה לה', "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". [יב]  
האם זה מוגזם לטעון שנתונים אלה, מערכת התקשורת בין משה לה' משקפת מצב אידיאלי של הקשבה הדדית מושלמת.
לשם סיבור העין והאוזן, דוגמא אחת.
לאחר חטא העגל, רוצה אלוהים לכלות את זעמו בעם ישראל, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". [יג]
משה אינו נרתע, הוא מבקש מה' לחזור בו, "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ". [יד]
אלוהים מקשיב היטב, ונענה, "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". [טו]
זו רק דוגמא אחת מההקשבה ההדדית בין משה ואלוהים.
 
האם הקשבה מלאה אפשרית?
דוגמא שירית יפה להעדר הקשבה בין שונים מצויה בשיר "שני יסודות" של זלדה, בו חושב הברוש לגבי הלהבה: "הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק, / הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן /
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת / אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין" / "הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין". [טז].
 
לעומת זאת, בובר מאמין באמונה שלמה באפשרות של הקשבה אמיתית לא רק בין בני אדם אלא גם בין האדם לטבע: "הריני מסתכל באילן. יכולני לראותו בחינת מראה; עמוד קפוא אפוף אורה או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חן של כחול אשר לרקיע הכסף [...]  אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו [...] עצמתה של הבלעדיות תפסתני. [...] אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח-המדמה שלי, לא יקרת חליפות-רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר". [יז]
החשוב בתפיסתו של בובר, בהקשר לכך, הוא שהיחס האמיתי, שיש בו הקשבה מלאה בין אני ואתה, מתאפשר "מתוך רצון וחסד כאחד".
נחזור למעמד הר סיני, מותר להטיל ספק בהקשבה אמיתית של עם ישראל לאלוהיו.
ומכיוון שלא הייתה הקשבה, גם הפנמה לא הייתה, מכאן הנתיב קל לסטייה מהירה מדרך התורה.
משה הבין את אלוהים, אפילו דיבר אלוהים רק אל עצמו...
כאשר אנו רוצים בכנות ומתכוונים לכך, אנו יכולים לממש הקשבה לאחר במלוא ישותנו, אפילו הוא בבחינת אדם מדבר אל עצמו, או שאינו אומר דבר.
לא רק האוזן פעילה וקולטת גם הראש, גם הלב קולטים וזוכרים.
הכל ברצוננו הכל בהחלטתנו.
האין זה בסיס להבנה של התורה בחג מתן תורה וגם של האדם, של כל אדם?
 
מראה מקום
א. שמות יט, ה.
ב. שמות יט, ט.
ג. שמות יט, ט"ז...יט.
ד. שמות יט, יח.
ה. שמות כ, טו.
ו. שמות יט, טז.
ז. שמות כ, טו.
ח. שמות יט, ח.
ט. שמות כד, ז.
י. במדבר ז, פט.
יא. רש"י לבמדבר, ז, פט.
יב. שמות לג, יא.
יג. שמות לג, ט–י.
יד. שמות לב, יא1.
טו. שמות לב, יד.
טז. זלדה, שְׁנֵי יְסוֹדוֹת.
יז. בובר, בסוד שיח, עמ' 6–7.