מעבידי בספרד דון לורנצו גיץ' אי לאמו דה אספינושה

לורנצו נולד בולנציה ספרד, למשפחה עתירת יוחסין, ומאד עשירה.

היה הוא אז פחות מבן שלושים, שבילי קרחת בצידי המצח, היתה לו פזילה חיננית.

מקום עבודתי היה בבנידורם, במשרד מהודר, עם שטיחים מקיר אל קיר, רהוט קאסטיליאני עתיק יומין,  פסלים אפריקניים פסלים סיניים, מאפרות מפורצלן, נורות יקרות ערך, ותמונות בעיקר של סוסים הרועים באחו, סוסי מרוץ, סוס שחור גזעי ומבריק ולידו סייח חמוד ולבן.אה כמעט שכחתי את העיקר.....תמוונה  גדולה, עם מסגרת ובה תואר עורך דין ונוטריון, למד בשנה זו....וסיים את לימודיו בשנה......מצידו השמאלי של המשרד עמדה ספה גדולה ונוחה, שולחן עם הרבה עיטורים כמה כורסאות קלאסיות , היה גםצ בר למשקאות חריפים ווילונות לאורך הקירות, כן פאר של משרד זה היה. 

מעבידי היקר לא אהב להשכים קום, היה מופיע לעבודה בשעות הבוקר המאוחרות, כשעיניו עדיין אדומות מהילולת הלילה, מצב רוחו היה מזופת, ויסנטה הפנסיונר אשר עבד במשרד בתור גובה, רתח כולו עד איזו שעה ישן האדון הזה ? חוצפה כמה אפשר להתהולל?
ואמו ישמרנו האל, היתה ממש קולונלית, חילקה פקודות על ימין ועל שמאל  העבירה אצבעה על הרהיטים וקבעה איזה אבק....את ויסנטה היא שלחה לקנות חומרי ניקוי, הוא סינן איזו קללה מתחת לשפמו, ושאל סיניורה שמעתי טוב? כן ויסנטה, אני אינני עושה שליחויות כאלה, כבודו של הגבר הספרדי במקומו מונח....אני כל כך התאפקתי לא לצחוק, וקינחתי את מה שלא היה לי לקנח.

לורנצו היה קשור מאד לאמו ולסבתו, לא עשה שום עיסקה מבלי להתייעץ תחילה עם אמו. אמו כמובן רצתה שבנה ישא לו לאשה ספרדיה קתולית ממשפחה מיוחסת ויחדל להתהולל בלילות עם כל התיירות הללו, בתדמית פליי בוי....המחליף אותן אחת ליומיים, אך רעיון הנישואין היה ממנו והלאה.

הוא פשוט אהב נשים, ועוד איך, צלצולי טלפון של בחורות השואלות עליו לא חסרו, פעם הוא קבל טלפון כאשר היינו באמצע ההכתבה, הוא כל כך נרגש, שהצטרכתי להזכיר לו במה סיימנו, אך הוא שוב כסס את צפורניו, בהה בתקרה, כן אז איפה היינו...... אחרי כן הבנתי פשרה של ההתרגשות, בשעות אחה"צ הופיעה למשרד אווה, בחורה הונגריה, פצצת מין לא רגילה, נישאה והתגרשה ארבע פעמים, מה יש זאזא גאבור......היא הציתה גברים כמו גפרורים, חזה שופע, מותניים צרות, עכוז מתנועע, רגליים חטובות ארוכות, שפתייפ מלאות, עינים חתוליות ירוקות ושער שחור כעורב, היא באה בביקיני מצומצם וקראה לו הלו דרלינג, אותי היא מדדה כמו שרק אשה יודעת למדוד, האם את בת תחרות רצינית?  אל תדאגי יקירתי, לורנצו הוא פרפר, אך בעבודה הוא רציני ומעולם לא ניסה איתי שום דבר, אני הייתי מזכירה רצינית ויעילה.

פעם היא דהרה עם מכוניתה האדומה במהירות מסחררת, וכמעט עלתה על אקליפטוס, שוטר תנועה מיהר לעוצרה, ובעוד הוא כותב לה דו"ח, רץ לורנצו להושיעה, אווה מה איתך פור דיוס, דרלינג רציתי קצת להתפרק, אל תכעס הני.....

ביום בהר אחד נסע דון לסקנדינביה לרגל עסקיו, אשר אותם כרגיל שילב בתענוגותיו, ממני הוא קבל מדי יום ביומו דו"ח שוטף על הנעשה במשרד, כמה שטרות וצ'קים הוכנסו לבנק, מי עדיין חייב, ומי האנשים שרצו לראותו?  את תמיד שחמישה לשבע לפני שאני סוגרת את המשרד איזה סיניור גומז או סיניור פרננדז שאלו אודותיו ומה הופתעו כאשר אמרתי שהוא נמצא מחוץ לספרד......ידעתי שאלו היו צלצולי גישוש ולא התיחסתי.(לפני עבדה אצלו רוסה חברתי כתבה על הדלת תיכף אשוב ולא שבה..) כך שהוא היה למוד נסיון.

כאשר דון חזר היה לו מצב רוח מזופת, בדנמרק פרצו את מכוניתו גנבו לו מעיל עור, כסף מצלה ורדיו, הוא מיד צילצל לאמו, הוא דיווח לה מאמא גנבו אותי....(זה התרגום מספרדית) לורנצו פור דיוס,  שמעתיו מתנצל, הו איזהה ילד מגודל חשבתי, תמיד גיחכתי זה היה מאד משעשע, לראות איש גדול עם סמכות, נהפך לילד קטן התלוי באמו....

כעבור יום או יומים הוא קרא לי לחדרו, היה מאד רציני סברו חמור, ואמר אם אווה תתקשר טלפונים אותבוא אמרי לה שאינני נמצא, הבנתי מיד, לורנצו נעדר ואווה בגדה , גבר ספרדי לעולם לא סוח על בגידה.
אווה התקשרה מספר פעמים ובכל פעם אמרתי שלורנצו איננו, הוא הקשיב ועל פניו חיוך של סיפוק מעורב בנקמה.

יום אחד צלצול הפעמון העירני מהרהורי, פתחתי את הדלת ולפני ניצבה אווה, עיניה אדומות מבכי, פניה חיוורות, והזוהר קצת התפוגג, איפה לורנצו שאלה? הוא איננו הו אלוהים כמה טוב שהוא איננו אחרת היית נותנת לה להיכנס, אמרי לי את האמת אמרה בקול תחנונים, באמת הוא איננו, היא סבה והלכה משהו שחוחה, לא היית עומדת בפני מבטה המתחנן, לא פעם חשבתי מה מצאו בו כל היפהפיות האלה, חזותו לא היתה במיוחד מושכת, היו בו משמנים לא מביכים אך בהחלט מיותרים, משקפיו כהות, תטעו בוודאי אם תחשבו שהוא היה דוחה, הוא אהב נקיון, ומסביבו הדיף ריח אפטר שייב יקר, לבושו תמיד נקי ומגוהץ, לא רק לבושו כי אם גם נשמתו, אני וחברתי רוסה כינינו אותו אל כאביירו פיאודל (האביר הפיאודלי) משום שהיה פיאודלי בנשמתו, מלחך את פנכתו של החזק מתרפס בפניו, וכמעט יורד עד לברכיו, בז לחלשים ולעניים ומביט בהם ביוהרה. המעמדות בספרד זה סולם אשר באמצע הוא שבור ואינך יכול לחבר אותו, יש מעלה ויש מטה, יש עולם של עשירים ואצולה, וישנו העולם האחר של עניים יותר ועניים פחות, המתבונן בעיניים חומדות אל הממון והעוש הנוצצים למעלה, מעמדות אלו אינם מתערבבים, כל אחד יודע היכן הוא מקומו ועני ידבר עם עשיר רק אם הוא נהגו.
לעיתי הייתי מתבוננת ומשתאה, האם זה אותו אדם שופע חיוכים שידע להיות כה חביב? איך החליף את עורו רק משום שניצב לידו אדם נזקק?  

אני אכתוב פרק ב' כי עדיין לא סיימתי.