בתקופה שמשה דיין היה חצי אלוהים

הביוגרף שבתאי טבת, כתב, עינו האחת נצנצה בשוקת חיים אדירה, עינו האחרת היתה כבוייה תחת הרטייה השחורה מתה, יש ונדמה כי הוא מסמל את ישראל שהחיים והמוות שותפים הדוקים בקיומה, שמוכנה היא למות כדי לחיות ומכאן שואבת היא את אומץ ליבה.

חכם קר ויהיר, חומד שררה, חסר מעצורים, הוא גילם את היפוכו של המימסד הפוליטי המזדקן, ושל שיטת המפלגות בכלל. לכן הפחיד ישראלים רבים. היו גם כאלה שייחסו לו כוונה להשתלט על המדינה,בגין אמר שהתנהגותו מזכירה דיקטטור צבאי, מלחמת ששת הימים איפשרה לו לתת פורקן לייצר השלטון, הוא נעשה שליט יחיד על השטחים, ועל מליון נתינים.

רחבעם זאבי אמר, דיין הוא אדם משונה, יום אחד רוצה הוא להרוג את כל הערבים ויום אחר הוא מגן האיסלאם שגריר בריטי מייקל הארו אמר יחסו של דיין לתושבי השטחים הוא פטרנליסטי, כמוהו כיחסו של קצין בריטי לנתיניו בהודו, ידאג לצרכיהם  ברגע שיעשו צעד אחד אל מעבר, יפעיל את מקל העונשין ביעילות ובנוקשות.

תקופ השלטון הבריטי, המימשל הצבאי הכיבוש, והמסע לוויטנאם לימדו את דיין שקשה מאד עד בלתי אפשרי לשלוט בעם זר.

המתיחות בין דיין לאשכול היתה מושרשת, אשכול התקשה להתאוששת מההלם שספג עם פיטוריו ממשרד הבטחון,ועם העובדה שדיין מנכס לו את תהילת הנצחון.יחסיהם המתוחים השפיעו על הכל, מדידנית, צבאית לרבות פרוייקט הגרעין.

דיין קבע שלא אשכול ולא ספיר מסוגלים לטפל בערבים, הענין הערבי זר להם ורחוק מליבם, שוב קולו של הדור הישראלי החושב בעברית ובז לדור המייסדים החושב באידיש.

כאשר דיין הודיע לאשכול על כיבוש העיר העתיקה, רצה אשכול לבקר בכותל, אך ממשרד הבטחון הודיעו לו שזה מסוכן מדי, ישנם צלפים.

דיין מיהר במסוק לירושלים, דאג שהצלם ינציח את כניסתו לעיר, הוא ביים את הצילום בקפידה, אשכול רתח, דיין גנב את כל התהילה, לאשכול היה תפקיד של שחקן משנה.

התחרות על התהילה השתקפה בספרים ובאלבומים, סגנונו של אשכול היה רחוק שנות דור מסגנונו של דיין, שהיה יהיר ובוטה, לא שיתף את זולתו, נשמע תמיד כמי שיודע מה הוא רוצה, אך לא אחת אמר דברים סותרים.

נעים להיות בשלטון אמר דיין, ובכך בעצם אמר הכל.כפינו את נוכחותנו בכח השלטון, אך אנו לא חולצים את נעלינו כאשר אנו נכנסים למקום קדוש.
כאשר התיע דיין בוועידת שרים לפעול נגד בסיס ]פלסטיני בעיירה כראמה, השרים התנגדו, הוא הילך עליהם אימים, יכול להות שאוטובוס של תלמידים יעלה על מוקש שיטמינו הפלסטינים, אכן ב-18 במרץ זה קרה, אוטובוס של תלמידי גמנסיה הרצליה עלה על מוקש, הרופא והורה שהתלווה לטיול נהרגו, עשרות תלמידים נפצעו, וועדת השרים אישרה את הפעולה, דיין בהיותו אובססיבי לחפירות ארכיאולוגיות נקבר עד צווארו ונפצע קשה בחפירה, השכול אמר אין לדחות את הפעולה, אם לא תתבצע יתקבל הרושם שהמדינה תלויה באיש אחד בדיין.

נצחון המלחמה של ששת הימים העמיד את דייןבמרכזו של פולחן ההערצה, הישראליםזיהו בו את גורלם, וכל מה שרצו להיות בעצמם. חיים הרצוג כתב כמו קיסר ששב לרומא לאחר נצחון צבאי גדול.

לאחר המלחמה היינו בגילופין, אך עם הזמן התפכחנו, רבים מאתנו, החלו לחוש שהשלטון על תושבי עזה והגדה, לא הועיל אך כן הזיק, בין מלחמה למלחמה הצטיירה מלחמת ששת הימים כבכייה לדורות,עם נוכחות בצילה של המלחמה. הבנו גם שאבני הנגף החוסמים את השלום אלו הם הכיבוש והפליטים.