מבצע סבא -15
למחרת בבית הספר רצתה נורית להודיע לחבורה שהפגישה שנועדה לאותו יום נדחית בגלל ההתפתחויות בעניין המפתח, ובגלל רצונה לדבר על זה עם מר קנרי, ורק אחרי שהזקן יראה איך המפתח נראה ואולי גם ייזכר בעוד משהו, רק אז תספר לחבורה.
באחת ההפסקות הלכה והתיישבה על פיסת דשא צהובה שעדיין נותרה ממשטח הדשא הירוק שהלך ונעלם, נשענת על מעקה הבטון ומחכה.
היא ביקשה להיות לבדה, לחשוב על המפתח ולְמה הוא מרמז.
משחקי הילדים שפעם אהבה להתמסר אליהם בהפסקות עכשיו הפריעו לה.
כל שנייה הייתה חייבת לתת הסברים לכל הנודניקים שבאו אליה לשאול למה היא יושבת ככה.
כי ככה כיף לי, ענתה לכולם. ויש לי גם כאב ראש נורא, אמרה לדודי מכיתה ח' 3.
מירי לא איחרה להגיע גם היא, אף על פי שנורית הזהירה אותה מפגישות לא הכרחיות בחצר בית הספר. מירי, טוב שבאת. אני נורא שמחה.
ומירי ענתה: חששתי שתיתני לי על הראש.
לא הפעם. היום באת בתזמון עשר. אני צריכה אותך, אמרה נורית בלחש.
הפגישה של היום נדחית.
את מרגישה לא טוב?
מרגישב בסדר. יש התפתחויות.
זה מה שחסר לי, אמרה מירי.
את זורקת לי מילים מפוצצות ואני נשארת מתוחה כמו גומי של תחתונים עד שאת מספר משהו.
ונורית אמרה: תלכי בהתגנבות ותודיעי לאבנר שהפגישה נדחית לעוד יומיים.
ואם יתעקש וינדנד למה, תגידי לו שאמרתי שצץ משהו חדש ומפתיע. זהו. לכי.
אז נפגשים ביום רביעי.
בטח. היום יום שני. רגע, עוד משהו. תגידי לאבנר שיודיע גם לאיבגי.
בכל שעות הלימודים הייתה נורית מוטרדת.
מצד אחד האמינה לאביה שכל זה דיבורים, כמו שהוא אמר, ולא עוזבים את העיר.
אבל יכולה גם לצוץ האפשרות האחרת.
לא פעם הגדולים לא מתחשבים בדעתם של הילדים וברצונם.
אם היה משהו שנורית שנאה יותר מכול, זה היה חוסר היכולת שלה להשפיע על מהלך חייה.
תמיד הרגישה שמישהו או משהו מוביל אותה. פעם זאת המורה שולמית לפידות,
שדורשת ומחטטת, כופה עליה הר כגיגית.
פעם זו מנהלת בית הספר בקפדנות היתרה שלה שדורשת מהילדים שילכו על קצות האצבעות כדי לא להרעיש. ולאחר כל אלה באים ההורים ומוסיפים ללחוץ, במקום להבין אותי.
אני בחיים לא אתנהג ככה לילדים שלי, חשבה.
אוי, חבל שהיומן שלי לא פה. באות לי מחשבות שאני חייבת לכתוב לפני שיעופו לי.
הרגע המשכר שנורית חוותה כשישבה שפופה ליד מעקה גדר בית הספר עבר לה כמו שכל הדברים הטובים חולפים להם והולכים לארץ החלומות.
היה עליה לחזור למציאות, לדירה שלה, לקנרי הזקן ולכל הקושי שאין לו הסבר.
גם עם עצמה לא היה לה קל.
מוטרדת הגיעה נורית הביתה ונכנסה ישר למטבח.
אימא, היי.
איך המרגש, חמודה?
ככה, ככה. אבל לא נורא, נסבל.
שמחה לשמוע, ענתה יוכבד. דאגתי לך אתמול.
מה אני יכולה לעשות. לפעמים אני מרגישה אבודה.
אימא, איך זה שאין לי אח או אחות?
ויוכבד אמרה: לכן אני ממהרת להגיע הביתה מוקדם, שלא תרגישי לבד.
עכשיו מצאת לך את מר קנרי, ותתנחמי בזה.
כן, אבל זה לא אותו הדבר. אימא, את זוכרת שלא היית מרוצה ממנו בהתחלה?
טעיתי. מודה. וזה הרבה בזכותך, אמרה יוכבד.
לפעמים הוא מדבר אליי כאילו שאני אחותו, אמרה נורית.
את יורדת אליו היום?
מוכרחה. המפתח משגע אותי.
את רוצה לעזור לי לקלף תפוחי אדמה?
לא רק. אני רוצה שתלמדי אותי הכול. רוצה לדעת לבשל.
כי יש ימים כמו למשל שלשום או לפני, לא משנה מתי, שאת חוזרת מהמרפאה הרוגה מעייפות -
ככה את אומרת. ואני רוצה לעזור לך. אימא, איך היה עם אימא שלך?
לא היה.
מה לא היה?
את יודעת שנולדתי בקיבוץ. וגם אבא שלי היה איש צבא קבע.
מה רע בזה?
אין בזה שום רע כשיש אימא לידך. ולי לא הייתה.
היא עזבה אותך? הרי גרתם יחד בקיבוץ.
נכון. אבל תמיד אמי כעסה עליי והייתה משתלחת בי, זאת אומרת דוחה אותי מעליה.
פחדתי ממנה נורא. לא העזתי להתקרב אליה כי ידעתי שהיא לא מרוצה ממני.
לא אהבה אותך?
אימא, למה את כל כך רצינית, אמרתי משהו להרגיז אותך?
לא, נוריתי. העניין הוא שעד היום כואב לי כשאני נזכרת שאמי לא שמה עליי,
כמו שאתם, הצעיירם, אומרים.
נורא מוזר, נכון, אימא?
אפילו יוצא דופן ולא טבעי, אמרה יוכבד בצער.
ככה זה היה. סבא שלך איתן, שלא הכרת, היה בא אליי רק בסופי שבוע.
היו חודשים שלמים שלא ראיתי אותו בכלל.
הוא לפחות אהב אותך?
מאוד. אבל הוא היה שפוט של אימא שלי.
היא שלטה בו אף על פי שהיה גבוה ויפה תואר ונשים רצו אחריו.
ואיך את, אימא, היית נראית אז?
אל תצחקי. הייתי חתיכה. פצצה אטומית. רגליים ארוכות, ישבן עגול נהדר,
טיפה גדול לטעמי, אבל היו כאלה בקיבוץ שהשתגעו אחריי.
ואימא שלך לא?
נוריתי, בואי נפסיק עם זה. הזיכרונות חונקים אותי והתיאבון ילך לי.
עצוב לי נורא לשמוע מה שאת מספרת.
אז בואי נרים כוסית. אין כאן יין. נשתה מיץ עגבניות. נחגוג לכבוד המפתח וכל מה שתגלי.
על זה הייתי שותה אפילו שמן קיק. אימא, ממש כיף אתך.
לאחר הארוחה הלכה נורית לחדרה. היו לה שיעורי בית לסיים לפני שתרד אליו.
בשעה שתיים יורדה אליו. היא הצמידה את אוזנה ללוח הדלת, אולי תשמע את הנעשה בדירתו,
אך לא הצליחה לשמוע דבר. להפתעתה הדלת לא הייתה נעולה וגם שרשרת הביטחול לא עצרה אותה.
מרוב דאגה וחיפזון אפילו לא דפקה על הדלת.
היא נכנסה לדירה ומצאה אותו יושב בכורסה ובוהה בחלל הסלון.
סבא יצחק, עוד כואב לך? שאלה.
לא. עבר. אני מרגיש טוב.
פחדתי נורא בגלל, אמרה נורית..
בגלל שסבאים חולים יותר מילדים בגילי.
אבל לפעמים סבאים שמחים כמו ילדים שמקבלים סוכרייה על מקל, אמר הזקן.
אז אם ככה, אני רוצה להראות לך משהו.
היא הכניסה את ידה לכיס חולצתה, הוציאה את המפתח והניחה אותו על כף ידו המושטת.
קנרי הזקן הביט במפתח כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.
זה המפתח שלך, אמרה.
ורצועת העור?
הורדתי אותה. אבא שלי לקח את המפתח לצבא, ושם ניקו אותו. חוץ מזה הלכנו לשען.
לא ידעתי שיש לך יום הולדת.
סבא, אתה נורא מצחיק. השען הסתכל בזה בזכוכית מגדלת שמגדילה מאוד.
ועדיין איני מבין לשם מה פניתם לשען אם אין לך יום הולדת.
שיסתכל ויגיד לנו מה הוא רואה, ענתה.
ומה אמר השען?
שיש במפתח הזה סוד.
נורית, סליחה, נוני, חשבת שאולי השען ראה מהרהורי לבו, כי אני לא רואה שום דבר חוץ מחפץ מתכתי מבריק, שאולי אם ירצה, יפתח איזו מגירת רהיטים ישנה כמוני.
סבא, בבקשה. תביט טוב טוב. אולי זה יגיד לך משהו.
ממתי מפתחות מדברים?
והסימנים הקטנים האלה שעליו לא אומרים לך כלום? גם לא המגן דוד שחרוט עליו?
וברצותה לשכנע את הזקן שיעשה מאמץ נוסף כדי שייזכר במשהו, הוסיפה:
יש גם מין מספרים רומיים על המפתח. כך אמר השען.
ספרות רומיות? שאל הזקן.
כן..
באחת ההפסקות הלכה והתיישבה על פיסת דשא צהובה שעדיין נותרה ממשטח הדשא הירוק שהלך ונעלם, נשענת על מעקה הבטון ומחכה.
היא ביקשה להיות לבדה, לחשוב על המפתח ולְמה הוא מרמז.
משחקי הילדים שפעם אהבה להתמסר אליהם בהפסקות עכשיו הפריעו לה.
כל שנייה הייתה חייבת לתת הסברים לכל הנודניקים שבאו אליה לשאול למה היא יושבת ככה.
כי ככה כיף לי, ענתה לכולם. ויש לי גם כאב ראש נורא, אמרה לדודי מכיתה ח' 3.
מירי לא איחרה להגיע גם היא, אף על פי שנורית הזהירה אותה מפגישות לא הכרחיות בחצר בית הספר. מירי, טוב שבאת. אני נורא שמחה.
ומירי ענתה: חששתי שתיתני לי על הראש.
לא הפעם. היום באת בתזמון עשר. אני צריכה אותך, אמרה נורית בלחש.
הפגישה של היום נדחית.
את מרגישה לא טוב?
מרגישב בסדר. יש התפתחויות.
זה מה שחסר לי, אמרה מירי.
את זורקת לי מילים מפוצצות ואני נשארת מתוחה כמו גומי של תחתונים עד שאת מספר משהו.
ונורית אמרה: תלכי בהתגנבות ותודיעי לאבנר שהפגישה נדחית לעוד יומיים.
ואם יתעקש וינדנד למה, תגידי לו שאמרתי שצץ משהו חדש ומפתיע. זהו. לכי.
אז נפגשים ביום רביעי.
בטח. היום יום שני. רגע, עוד משהו. תגידי לאבנר שיודיע גם לאיבגי.
בכל שעות הלימודים הייתה נורית מוטרדת.
מצד אחד האמינה לאביה שכל זה דיבורים, כמו שהוא אמר, ולא עוזבים את העיר.
אבל יכולה גם לצוץ האפשרות האחרת.
לא פעם הגדולים לא מתחשבים בדעתם של הילדים וברצונם.
אם היה משהו שנורית שנאה יותר מכול, זה היה חוסר היכולת שלה להשפיע על מהלך חייה.
תמיד הרגישה שמישהו או משהו מוביל אותה. פעם זאת המורה שולמית לפידות,
שדורשת ומחטטת, כופה עליה הר כגיגית.
פעם זו מנהלת בית הספר בקפדנות היתרה שלה שדורשת מהילדים שילכו על קצות האצבעות כדי לא להרעיש. ולאחר כל אלה באים ההורים ומוסיפים ללחוץ, במקום להבין אותי.
אני בחיים לא אתנהג ככה לילדים שלי, חשבה.
אוי, חבל שהיומן שלי לא פה. באות לי מחשבות שאני חייבת לכתוב לפני שיעופו לי.
הרגע המשכר שנורית חוותה כשישבה שפופה ליד מעקה גדר בית הספר עבר לה כמו שכל הדברים הטובים חולפים להם והולכים לארץ החלומות.
היה עליה לחזור למציאות, לדירה שלה, לקנרי הזקן ולכל הקושי שאין לו הסבר.
גם עם עצמה לא היה לה קל.
מוטרדת הגיעה נורית הביתה ונכנסה ישר למטבח.
אימא, היי.
איך המרגש, חמודה?
ככה, ככה. אבל לא נורא, נסבל.
שמחה לשמוע, ענתה יוכבד. דאגתי לך אתמול.
מה אני יכולה לעשות. לפעמים אני מרגישה אבודה.
אימא, איך זה שאין לי אח או אחות?
ויוכבד אמרה: לכן אני ממהרת להגיע הביתה מוקדם, שלא תרגישי לבד.
עכשיו מצאת לך את מר קנרי, ותתנחמי בזה.
כן, אבל זה לא אותו הדבר. אימא, את זוכרת שלא היית מרוצה ממנו בהתחלה?
טעיתי. מודה. וזה הרבה בזכותך, אמרה יוכבד.
לפעמים הוא מדבר אליי כאילו שאני אחותו, אמרה נורית.
את יורדת אליו היום?
מוכרחה. המפתח משגע אותי.
את רוצה לעזור לי לקלף תפוחי אדמה?
לא רק. אני רוצה שתלמדי אותי הכול. רוצה לדעת לבשל.
כי יש ימים כמו למשל שלשום או לפני, לא משנה מתי, שאת חוזרת מהמרפאה הרוגה מעייפות -
ככה את אומרת. ואני רוצה לעזור לך. אימא, איך היה עם אימא שלך?
לא היה.
מה לא היה?
את יודעת שנולדתי בקיבוץ. וגם אבא שלי היה איש צבא קבע.
מה רע בזה?
אין בזה שום רע כשיש אימא לידך. ולי לא הייתה.
היא עזבה אותך? הרי גרתם יחד בקיבוץ.
נכון. אבל תמיד אמי כעסה עליי והייתה משתלחת בי, זאת אומרת דוחה אותי מעליה.
פחדתי ממנה נורא. לא העזתי להתקרב אליה כי ידעתי שהיא לא מרוצה ממני.
לא אהבה אותך?
אימא, למה את כל כך רצינית, אמרתי משהו להרגיז אותך?
לא, נוריתי. העניין הוא שעד היום כואב לי כשאני נזכרת שאמי לא שמה עליי,
כמו שאתם, הצעיירם, אומרים.
נורא מוזר, נכון, אימא?
אפילו יוצא דופן ולא טבעי, אמרה יוכבד בצער.
ככה זה היה. סבא שלך איתן, שלא הכרת, היה בא אליי רק בסופי שבוע.
היו חודשים שלמים שלא ראיתי אותו בכלל.
הוא לפחות אהב אותך?
מאוד. אבל הוא היה שפוט של אימא שלי.
היא שלטה בו אף על פי שהיה גבוה ויפה תואר ונשים רצו אחריו.
ואיך את, אימא, היית נראית אז?
אל תצחקי. הייתי חתיכה. פצצה אטומית. רגליים ארוכות, ישבן עגול נהדר,
טיפה גדול לטעמי, אבל היו כאלה בקיבוץ שהשתגעו אחריי.
ואימא שלך לא?
נוריתי, בואי נפסיק עם זה. הזיכרונות חונקים אותי והתיאבון ילך לי.
עצוב לי נורא לשמוע מה שאת מספרת.
אז בואי נרים כוסית. אין כאן יין. נשתה מיץ עגבניות. נחגוג לכבוד המפתח וכל מה שתגלי.
על זה הייתי שותה אפילו שמן קיק. אימא, ממש כיף אתך.
לאחר הארוחה הלכה נורית לחדרה. היו לה שיעורי בית לסיים לפני שתרד אליו.
בשעה שתיים יורדה אליו. היא הצמידה את אוזנה ללוח הדלת, אולי תשמע את הנעשה בדירתו,
אך לא הצליחה לשמוע דבר. להפתעתה הדלת לא הייתה נעולה וגם שרשרת הביטחול לא עצרה אותה.
מרוב דאגה וחיפזון אפילו לא דפקה על הדלת.
היא נכנסה לדירה ומצאה אותו יושב בכורסה ובוהה בחלל הסלון.
סבא יצחק, עוד כואב לך? שאלה.
לא. עבר. אני מרגיש טוב.
פחדתי נורא בגלל, אמרה נורית..
בגלל שסבאים חולים יותר מילדים בגילי.
אבל לפעמים סבאים שמחים כמו ילדים שמקבלים סוכרייה על מקל, אמר הזקן.
אז אם ככה, אני רוצה להראות לך משהו.
היא הכניסה את ידה לכיס חולצתה, הוציאה את המפתח והניחה אותו על כף ידו המושטת.
קנרי הזקן הביט במפתח כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.
זה המפתח שלך, אמרה.
ורצועת העור?
הורדתי אותה. אבא שלי לקח את המפתח לצבא, ושם ניקו אותו. חוץ מזה הלכנו לשען.
לא ידעתי שיש לך יום הולדת.
סבא, אתה נורא מצחיק. השען הסתכל בזה בזכוכית מגדלת שמגדילה מאוד.
ועדיין איני מבין לשם מה פניתם לשען אם אין לך יום הולדת.
שיסתכל ויגיד לנו מה הוא רואה, ענתה.
ומה אמר השען?
שיש במפתח הזה סוד.
נורית, סליחה, נוני, חשבת שאולי השען ראה מהרהורי לבו, כי אני לא רואה שום דבר חוץ מחפץ מתכתי מבריק, שאולי אם ירצה, יפתח איזו מגירת רהיטים ישנה כמוני.
סבא, בבקשה. תביט טוב טוב. אולי זה יגיד לך משהו.
ממתי מפתחות מדברים?
והסימנים הקטנים האלה שעליו לא אומרים לך כלום? גם לא המגן דוד שחרוט עליו?
וברצותה לשכנע את הזקן שיעשה מאמץ נוסף כדי שייזכר במשהו, הוסיפה:
יש גם מין מספרים רומיים על המפתח. כך אמר השען.
ספרות רומיות? שאל הזקן.
כן..
תגובות
0
אהבו
1
685
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
מחשבות על המלחמה
מספר ימים הייתי על הפנים פנים. זה כמובן לא מוזר לי. עוד 5 ימים ואני בן 90.
מקווה שבקרוב יעצור השעון שלי כי...
לקריאת הפוסט
דברים מספר הדברים
אם יום מחר יבוא בזמן, ואני עודני כאן, לא אשכח מה שהיה
כמו בחלום אלך ביום מחר אל המדבר ושם אכתוב על אבן את כל...
לקריאת הפוסט
תראו את הסמוטריץ הזה
סמוטריץ' לקח אקספרס את הקופה. ארז את הפקלאות ורץ אשכרה לחברים שלו באורגינל.
איינשטיין החכם אמר, שאלוהים לא...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות