אהבה במבט ראשון- חלק ב'
ידי שהקיפה את מתניה משכה אותה אל רחבת הריקודים. מבט ביישני ניבט מעיניה והיה ברור לי שאינה מורגלת להענות להזמנה לרקוד מזר שהכירה זה עתה. מבטה היה מופנה הצידה וכך יכולתי לבחון אותה מקרוב. היא הייתה יפה ויחד עם זאת שמתי לב שהיא צעירה. הערכתי את גילה ב16.5 ומאוחר יותר הובהר לי שלא טעיתי. . ערב הריקודים הסתיים וכולם החלו להתפזר. .נוכחתי שאני אוחז עדיין בידה כמי שחושש שתברח. היא לא משכה את ידה , אולי התביישה לעשות זאת או שציפתה להזמנה. היא לא ידעה כיצד המחשבות שלי רצות ומנסות להחליט אם לקבוע פגישה. הפער של 6.5 שנים בינינו לא בלט מאחר ונראתי צעיר מגילי. אולם לבסוף נפלה ההחלטה. שאלתי אם תסכים להיפגש שוב למוחרת. התשובה "כן" הייתה מהירה וידעתי שהיא ציפתה להזמנה..היא באה ממשפחה דתית וביקשה שאאסוף אותה מביתה. . פתאום נוכחתי שאני עובר שיקוף רנטגן. האמא רצתה לתהות על קנקני והשאלות שהופנו אלי היו כעיין חקירה ולפני היציאה "ביקשו" להחזירה לביתה בשעה 11;. כך היה נהוג באותה תקופה.ממאוחר יותר סיפרה לי כי עשיתי רושם חיובי על הוריה.לא התפלאתי מאחר וידעתי מה הרושם שעושה פני הילד שלי.
ישבנו בקולנוע כשידה אוחזת בידי. מידי פעם שלחה אלי מבט מבוייש. לא הבנתי מה טיב החיוך ששלחה אלי מידי פעם . זו היית תעלומה שסיפרה לי עליה רק לאחר שנה. עכשיו אנחנו על ספסל בגינה. אני מוצא את עצמי מדבר ומברבר והיא מקשיבה. האם פער הגילים גרם לה לחשוש מהבעת דעה.? "לעזאזל" חשבתי לעצמי . מה אתה עושה כאן עם ילדה קטנה.
מלחמת ששת הימים ,אוקטובר '56 . אני מגויס ומיד יוצא להפלגה סביב אפריקה שנמשכה עד תחילת ינואר 1957 . לא הייתה לנו אפילו האפשרות להיפגש לפני היציאה. חודשיים וחצי בים הם תקופה ארוכה ונתנה לי את האפשרות לנתח בשקט את מערכת היחסים בינינו. הרגשתי שהיא חסרה לי וידעתי שהיא תהיה שלי. כשחזרתי סיפרה לי את סודה. היא עבדה במשרד עו"ד ששכן מול הבנק שבו עבדתי. בכל יום בשעה 13.30 הייתה משקיפה מבעד לחלון לראות את החתיך האטלט שנהג לצאת באותה שעה להפסקה. ואז גמלה בה החלטה שהוא יהיה שלה.
לאחר הכרות של שנתיים אנו נישאים. עכשיו היא בת 18.5 אסרטיבית ויודעת לבטא את עצמה . היא רעיה טובה והחברה הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם. . הופתעתי מהשינוי שחל בה. היא התחברה מהר מאוד אל אנשים וכולם אהבו אותה מאחר והייתה מוכנה לעזור לכל מי שהיה צריך עזרה. פתאום שמתי לב שיש לי בבית מוסד צדקה של אישה אחת. אספה כספים לניצרכים. טיפלה בחולות סרטן והיו ברחוב שלנו כמה.
45 שנים היינו ביחד ,חברים נשואים. .היא טיפלה בארבעת ילדינו והם היו חברים. כניראה ולוציפר קינא בה ולקח אותה אליו.
נסיעה באוטובוס הלא נכון הביאה לפגישה שבעיקבותיה נוצרה אהבה וחברות מיוחדת.
ההמשך בפוסט למעלה
יהה זכרה ברוך.
יהי זיכרה ברוך
והחיים לא תמיד הוגנים ויש את האמרה הידועה שאלוהם לוקח אליו את הטובים/ות.
אני לא אוהבת כשאומרים אבל לפחות היה לך טוב,
לשאוף לטוב, אין אף פעם סוף
תודה על הפירגון
עם הסיפור המרתק
של זוג אוהבים
יפי תואר ויפי מראה
שאהבתם הצרופה
נדירה במחוזותינו
וחבל שנגדעה .
יהי זכרה ברוך.