חרב פיפיות.

רקיע אדום. ציפורן שמש
אחרונה צללה בים.
א', מג"ד צעיר, מושבניק,
אחרי יום עבודה, בביתו.
הטלפון מצלצל, הוא מרים,
מעבר לקו, קול מוכר: "תגיע".

א', אורז פחדיו בתרמילו הישן.
מנשק אשתו ושני ילדיו.
בקול סדוק אומר, "קוראים לי".
בחוץ מכונית אזרחית מחכה לו.
כמוהו נקראו שאר חבריו לנשק.

בנקודת המפגש, עמימות,
דממת אלחוט. המחט"ים
כבר שם. מפות תלויות על הקיר.
בירורים. תדריכים אחרונים.
המצביא שואל: "מוכנים?"
נשימות כבדות. לב פועם.
"מוכנים המפקד "
הצדעות. חיבוקים טרם יציאה
למלחמה.
להקדים מכה באויב האכזר.
"בהצלחה בחורים", הוא אומר.

קריאה בלחש - "להביורים קדימה".
גדודי הנערים, המפקדים בראשם,
שוטפים דרך המנהרות - מנהרות
האויב, הופכות לחרב פיפיות.