ביטון גלוי מלא שקט

על פי בואם יכולתי לכוון את שעוני. ערב רדף ערב ותמיד הראו מחוגי השעון שמונה עשרה ולא יותר דקה. כנף נפרשת מחסה על אברה של זוגתו כאילו לנחם לחבוק ושוב ראשו אל צווארה נדחק. שואל, איך היה, איך עבר יומה. לא ממהרת לענות מפנה ראשה ומביטה כאילו מנחשת יודעת ת'מחר. נשמעת נקישה על סף חלון זכוכית. עכשיו הם ישנים. אומרים כמו זוג יונים. האם חולמים? במה הם מתכסים בלילה כזה קר? והמקום כה צר. אדן חלון, מקלחת ערומה. אלפיים תשע מאות ימים גם לילות עברו ביחד. עכשיו התעוררה לבדה. שולחת כנף מותחת נוצה מגששת אולי זז בתוך חלום נדחק לפינה רחוקה. הבוקר עלה. עיניה עגולות לאור ממצמצות. מקומו לצידה כמה מוזר, ביטון אפור גלוי מלא שקט. פרשה כנפיים .עפה לחפש אותו. אולי שכח את הדרך איך לחזור. הוא כבר לא צעיר. דואגת אך דואה עד מרחקי הישימון תלך ולא תחדל. יום עובר. יומיים גם. ירח מהורהר, פנים חיוורות. חודש חשון. אדן חלון. רק רצועת ביטון והיא עדיין מחכה שהוא יחזור. מאז שעזבת בלי להגיד שלום עובר הקיץ אחר כך הסתיו ויחד עם השקיעה של החורף החום חוזר עדיין מעיק. מן הסתם משום שחלומותיך היו על בית מידות מרובה אדנים המתנשא על גבעה מעל לערפל. השמיים שכחו לגמרי את אש הבוקר שלהם ולבשו מחלצות של כוכבים צוננים על גבי ענן חלק וכהה כמו עורה של עצבות. אתה בטח בכלל לא יודע כלום על איך שרצפת סף החלון נראית כשאתה אינך. אור שמש, זריחת ירח. אני שם נחה. הגף שלי, העיניים שלי, הפה שלי. בפעם המי יודע כמה שאני רואה את כל זה כמו הבזק ברק במים עמוקים. אני בורחת מעלה בשביל להפסיק את הדבר הזה מלקרות בתוכי. שום דבר לא מפסיק אותו. רק אתה ישנו. הרוח קרה ומריחה שלג אבל השמיים ריקים רחוקים.