זאת היא האמת, או כמעט האמת
אחותי לא אמרה כלום על הבגדים המשונים שהלבישו לנו כשיצאנו מבית הילודים. הגיע הזמן לנסוע אל הבית ההומה והעליז שאחותנו מירי מחכה לנו. שירי הטתה את ראשה הצידה והתבונה בי. היא חייכה. היא צריכה להיות מעט יותר מבוגרת ממני, הוציאו אותה קצת לפניי "מהברכה". זה קרה ביום ראשון שבוע שלו... לא יודעת כמה. אמרו לנו יוצאים. פתע אנחנו שלוש אחיות. מירי בת ארבע- שירי ואני רקפת בנות.. לא יודעת. אולי חודש, קצת פחות. אמא כבר נראית בסדר אחרי שהייתה איתי ואחותי המון חודשים אחת בתוך השנייה בלי הפסקה. אבא לא להאמין מחליף לנו חיתולים כמו אמא. יש לו יד רכה. מנגב ומלביש אותי בעיניים חצי עצומות בגלל שאנחנו כל הזמן רעבות ועד שיוצא לנו הגרפס זה הרבה זמן ולא נשאר לו כלום לישון. על זה רוצה אני לספר לכם. בכלל לא קל להם. מתי ברגיל ישנים ההורים אם אני ואחותי מסביב לשעון מחזיקים כאילו שבוים לקחנו אותם. אחותנו הגדולה שהיא עכשיו לא יחידה רק שליש מקודם רוצה אותם מלא זמן. { מסתובבת בבית כמו פורפרה. אתם יודעים מה זה. סיבובים בלי סוף} לא מתפשרת. עקשנית. זה כמו לדבר לקיר. רוצה. רוצה. רוצה- אותם בלי חילוקים. לא מוותרת אפילו שאנחנו פצפונות היא רוצה את שלה עכשיו. אני שותקת אבל מרגישה. ליבי שקע בתוכי. אחר כך בכיתי. בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות.לא הבנתי מה אומרים המבוגרים. היו מתווכחים על משהו. ע ז ר ה. לא בא בחשבון, אמרה אימו של אבא. שמעתי ורציתי לשנות את הזמן.רציתי להחזיר אלי את האתמול כשאחותי ואני בתוך אמא. רציתי כל כך. לא יודעת מה לעשות. אבל צריך לעזור לאמא ולאבא שלפחות יוכלו קצת לישון שעתיים קטנות. זה מה שרציתי להגיד, וגם שלא הכול לא קל. יש רגעים כשאבא מנשק אותי קרוב בפה- אני רוצה כמעט לבלוע אותו. מנסה לתפוס לו בשפתיים שלו. כזה מתוק אבא. אני בטוחה שזאתי... אתם יודעים מי, לא תהיה מרוצה מאיך שאני אומרת. אז בואו ואגיד לכם שאם אתם חושבים שיש לנו כיף, לא כיף. ממש לא. אנחנו לא יכולות להטיל כשפים עליה. לפעמים אחותי ואני מכינות מרשמים. אבל לא מטילות כשפים ולא לוחשות קסמים. נראה לך שזו דרך העולם? שאלתי את אחותי הגדולה. את חושבת שהיא קלה.. אבל היא לא כשהורים לא ישנים כאילו אלף שנים. תירגעי. היא מה שהיא, אמרה אחותי. אז נחליף אותה.. את יכולה? כי אני לא..