ולא שוכח הזמן לחזור לאז

זה היה יום ראשון של חודש אפריל 1940. יום שדמה לכל ימי ראשון בשבוע באי זקינטוס שביוון. פעמוני הכנסיות נשמעו בכל פינה בעיר כאילו הפצירו במתפללים שימהרו לתפילה. במרחק כחצי קילומטר מהבית שלנו היה שם הים. זה היה בוקר נהדר בשביל להעיף את העפיפון עליו עבדתי שבוע עד שהצלחתי לחבר את כול חלקיו למשהו שיתרומם גבוה בעזרת משב רוח ותפילה קטנה שבליבי.חסר סבלנות הלכתי בסמטה שהובילה להר שמשני עבריה עמדו בתים חד קומתיים עצובים למראה. אחזתי בידי את העפיפון ששו?ל?י חברי עזר לי לבנות. על הגבעה ממנה היינו מעיפים את העפיפונים נשבה רוח קלילה של בוקר שצנחה ממעלי ההר וכאילו הבטיחה שתיקח את העפיפון לגבהים אחרים. שולי חברי, עמד לידי מחזיק את הזנב של העפיפון כשלפתע אמר: תראה איזה יופי. סירות יורדות מהשמים ונוחתות בנמל שלנו. אלה כמובן לא היו סירות, אלא מטוסים שבמקום גלגלים יש להם מגלשיים כדי שיוכלו לנחות על המים. כך החלה הפלישה לאי שלנו באותו יום ראשון כשהלכנו שולי ואני לגבעת העפיפונים. בגיל שמונה היינו אז שולי ואני, וכל דאגותינו הסתכמו באם נצליח או לא נצליח להעיף את העפיפון. איש אחד שעבר לידנו צעק לעברנו שנחזור הביתה מיד. שולי לא רצה. גם אני לא. אבל הרגשתי בבטן שלי שמהו מתכווץ לי שם. שולי חברי התחיל לבכות ולא ידעתי אם בוכה הוא בגלל אותה סיבה שהציקה גם לי בבטן או בגלל שאמרתי: חוזרים הביתה. נשאל מה קורה ונחזור. לאאא.. אני נשאר, אמר חברי. יש רוח היום. אני שתקתי וחיכיתי. אתה מבטיח שנחזור לפה אחרי שנשאל מה קרה? אני אף פעם לא משקר לחבר הכי טוב שלי אמרתי. אספנו את הזנב הארוך מנייר צבעוני שהיה מחובר לעפיפון המקורקע הנחנו אותו על משטח גוף העפיפון כששנינו אוחזים משני צידיו והולכים אל המדרגות שמובילות לסמטה ולשכונה בה גרנו. { מאז ומתמיד השכונה שלנו נקראה ג?טו?} כשהתקרבנו לבית שלי עוד ממרחק רב הרגשתי שמשהו קרה לשכונה בה גרנו. היא לא דמתה לאיך שהשארנו אותה כשהלכנו שולי ואני לגבעת העפיפונים.