הצוענים עם הנוודים של אירופה

עד שלהי ה-118 רווחה הדעה שמקורם של הצוענים הוא במצרים. מאז ה-119 הלך וגדל בהתמדה גדל מספר המחקרים ביחס אליהם

לא ניתן שם אחד לכל הצוענים אלא שמות שציינו שייכות שבטית או זיקה גיאוגרפית.

במהלך גלי ההגירה, נדדו הם לאפגניסטן, איראן, ארמניה רוסיה, המזרח-התיכון יוון איי הבלקן ועוד, וב-115 גם לאירופה המערבית. אם ב-115 ניתן להם סיוע בתור הולכי רגל, ב-116 שילמו להם כדי שיעזבו את המקום.

הם תוארו כנוודים גנבים וערמומיים, אוכלים כמו חזירים, נשותיהם מסתובבות חשופות למחצה, עגילים באוזניהן, מכוסות בתכשיטים רבים.

דברו הם בניבים שונים הושפעו משפת הארץ בה נמצאו.

במחצית ה-117 היו הצוענים לנושא באמנות הציור, בעיקר משכו את העין הזמרות והרקדניות שתוארו בחופשיות הליכותיהן.

במדינות שונות הגבירו השלטונות את לחצם על הצוענים לנטוש את אורח חייהם, הנשים נצטוו להתלבש כיתר הנשים, הן סירבו, הגברים לעומת זאת סיגלו עצמם בהדרגה ללבושם של הלא צוענים, ומדי הצבא היוו  מקור השראה חשוב.

ברובם נראים הם עניים מרודים, מדברים בניהם שפה בלתי מובנת, עוררו חששות אצל בני המקום, אך גם סקרנות גדולה. למרות הסטריאוטיפים המכלילים המכנים אותם כגנבים ומקבצי נדבות, שלחו ידם גם במלאכות שונות, עסקו בבידור, ברוכלות, באילוף סוסים ובפירזולם, היו בניהם נפחים, פחחים, מתקני דוודים, עסקו גם בהשחזת סכינים.

אנשי צבא העריכו את מיומנותם הרבה ברכיבה והתמצאותם במרחבים,  יכולים הם למצא מחסה ושבילים נסתרים וכושרם הרב לארוב ולהפתיע.

ב-15-16-17 תוארו הצוענים כגנבים הגורמים נזק רב לאיכרים, כרנאים המתיימרים לנחש את העתיד, כגרועים שבהולכי הבטל, כחסרי אמונה, כעובדי אלילים, כמכשפים, כמזוהמים ובהמיים.

העוינות והרדיפות נגדם חצו גבולות, דתות, ומשטרים פוליטיים, הוצאו צווי גירוש נגדם.

ההפתעה, הסקרנות, והחידוש נעלמו ולא היתה עוד נכונות, לקבל את האחרים שייצגו ניגוד גמור לאוחר החיים וסירבו להיטמע בו.

האמצעים שננקטו במדינות השונות היו זהים, השוני היה רק במידת העקביות בה הושמו. גברים ונשים הוגלו מעבר לים, צווי הגירוש והרדיפות לא השיגו את מטרתם.הצוענים מצאו מחסה במערות ביערות ובהרים. גם אלו שהיתה להם רשות להתיישב, לא התיישבו אלא כקבוצה ויצרו מעין רובע צועני, המשיכו הם להיות כצנינים בעיני השלטונות, כמו חלק נכבד מהאוכלוסייה שהוסיפו לראות בהם איום מתמיד של הסדר החברתי הנכון.

ככלל אנשים המשיכו לצפות בהופעותיהם בשירה נגינה, ובעיקר בריקוד ולהזדקק לשירותיהם, המשיכו להושיט את כף ידם לצועניות ברחובות ובשווקים.

איכרים בקשו את שירותיהם ברפו בהמות שחלו, וניהלו עימם סחר בסוסים.

העדר הדאגה למחר, היכולת הפיזית, הקירבה לטבע, ואהבת החופש שייחסו לצוענים בכל אלה היה קסם.

האצילים יכלו להרשות לעצמם קשר עימם, מבלי שייגרע כבודם, שונותם של הצוענים שהיה אחר הגורמים לדחייתם, היה בה כח משיכה לגבי האצילים, בנשפי המסכות שקיימו בטירותיהם, התחפשו הם לצוענים.

ליוו הצועניות את ריקודן בצלצול פעמונים קטנים המחוברים לחגורתן, יש שהסתפקו ברקיעות רגליים ובמחיאות כפיים, הנגינה היתה בעיקר בכלי מיתר גיטרה, כינור או נבל.

מצטטת אני צועני זקן אשר אמר, הצוענים אינם מבקשים עושר או כבוד, אינם משתוקקים לשום שכיות חמדה, ואף לא משכימים לשחר את פניהם של האצילים ולבקש מידם חסדים. הם אינם זקוקים לציורי נוף של האמנות הפלמית, שכן יפי הטבע תמיד הוא לנגד עיניהם, מכירים הם אותו על כל גילוייו וגווניו, כאסטרונומים טבעיים יודעים הם תמיד מה השעה ביום או בלילה, צופים הם     ביפי השמש בזריחה ובשקיעה. יש לנו כל מה שאנו רוצים ואנו שבעי רצון ממשיך הצועני הזקן אי אפשר שלא לחוש בדבריו נימת גאווה ותחושת עליונות על תושבי הקבע.

מצטטת: הנני משבט מעודן חוטר מגזע צוענים, ואהיה לא ג'נטלמן אלא צועני חופשי. ג'ורג' בירו 1830.

מי שניחן בחירות התבונה, לא יוכל לראות עצמו אלא כנודד, אם כי לא כנוסע אל יעד סופי, כי אין יעד כזה. פרידריל ניטשה.