עופרה

עופרה - בעפר נתכסתה

קול  זעקתה  ביקעה - האדמה

שם  הורד גופה.

ורוחה  לה כמגן  מעל.

עופרה הייתה אשת חיל

ידה בכל וחיוכה כנחשול

של האין סוף, של הכל יכול. 

עופרה  כבודה נרמס, צילה הועם

הייתה לפתע זרה.

שבוייה בדממת עולם

עת נשאוה אנשים מאז

אל מזבח מפואר , בו נקברה.

שכחו לה  -יפי נפשה

רגזו על טוב ליבה

 על תמימותה .

על טיפשותה  בעצם  לכתה.

מיאנו להינחם, דמעתם  לא  נגמרה ..

ובאישון ליל

נשמע  קול זעקתה

בדידותה, פחדיה

עלי קבר - ממעמקים .

לגאול  נשמתה ביקשה

בתפילה , בתחינה , ברחמים.

ירדה בת -קול  ממעל

לבכות על  גופתה

להתאבל על  האבדה.

ושלחה   מלאך להוביל נשמתה

מאי -שם הקבר

של זו האלופה , הכבודה.

אל המרחב , אל עולם של מעלה..

ובא חיש המלאך

בצחור כנפיו

אל מקום קבורתה .

ודמעת זהב , נוצצת  ורכה

ירדה   על  עפרה

ובכה  הוא  על  נשמתה  האהובה.

רק אז  בקעה  האדמה

העפר הורם  , 

ונשמתה  נישאה  על דמעת זהב המלאך.

נדם קול זעקתה של עופרה

ושם למעלה   הלבישוה  בגלימת מלאך

וכנפיים  בלבן

וכך הפכה היא למלאך

לא עוד מיוסרת ,

לא עוד זרה.

לא עוד בודדה .

קבלוה  המלאכים

ברוב כבוד והדר

 אל תוכם ,

אל קירבם

להיות עימם..