תגובות על "נשים החיות לבדן"

ראשית אני מתרגשת מאד ממספר הכניסות לפוסט ומספר התגובות שקבלתי. זו אכן כניסה מחממת לב לקהילת "מוטקה".

ממגוון התגובות השתכנעתי שסוגית הלבד נוגעת להרבה מאתנו, בעיקר גילאי +60, שרובנו חיינו לפחות חלק משנותנו בזוגיות ובמשפחה שיצרנו, וכעת נמצאות ונמצאים במצב שונה. מסתבר שחוויה קודמת של זוגיות אינה מסבירה את העובדה שישנן שתעשינה הכל כדי להיות בזוגיות וישנן אחרות החוגגות את המגורים לבד.

כשכתבתי שיש לחץ חברתי מסוים ליצור זוגיות חדשה לא התכוונתי ללחץ מהמשפחה (אכן ההורים כבר לא לוחצים ובד"כ גם לא הילדים), אלא לכתיבה הפופולרית על גיל הפרישה, המסבירה איך למצוא אהבה בגיל זה, מציעה שירותי שידוך, ומבטיחה בריאות אם רק נשיג זוגיות. חפשתי ב"מוטקה" ולא מצאתי התייחסות לבחירה בחיים לבד, ולכן החלטתי לשתף אתכם במחשבות. התגובות ממש מחממות את הלב, ואני מרגישה שאני אכן לא לבד. ולמען הגילוי הנאות : גם אני בעד קשר כיפי עם חבר נפש, אך בלי מגורים משותפים.

מצאתי אתר מעניין באנגלית הנקרא "60 ואני", העוסק בהיבטים שונים של החיים של נשים בגיל זה: http://sixtyand me.com

כגרושה למדתי שיש הבדל בין לבד לאחר גירושין ולבד מאלמנות. אני מתרשמת שאלמנים שהיו מרוצים בנישואיהם רוצים לחזור לחוויה הזוגית, ובדרך כלל די מהר. מבין חברותי הגרושות, בעיקר אלו שיזמו את הפרוד, רבות מרגישות שבחיים לבד יש שחרור, גם אם אחריות רבה נופלת על כתפיהן. ככל שעוברות השנים עולה האמירה שלחיות ביחד עם גבר בגיל זה משמעו לשמש בהוה או בעתיד בתפקיד מטפלת. יש האומרות בכנות, אלמנות בעיקר, שהן היו מוכנות לסעוד את אהוב נעוריהן, אך לא נמשכות לטפל בגבר אותו הן מכירות רק בגיל מבוגר.

אני תוהה האם בנישואים בהם חלוקת התפקידים לא היתה שוויונית, והאשה היתה מאד תלויה בגבר, נראה הלבד כמאיים יותר, כמצב שאי אפשר להסתדר עמו, ואולי מלכתחילה מערכת נישואים כזאת נוצרה מרצון האשה שלא להיות עצמאית.

אני מאמינה שהחיים נתנו לי הזדמנות פז בשלב זה של חיי לברר ולהחליט מה באמת יעשה אותי מאושרת ויאפשר לי לעשות טוב לסביבתי. זה מחייב אותי להעיז ולבחור בדרך ששונה משלבים קודמים בחיי, ולא לעשות עוד מאותו הדבר.

שוב תודה לכל אלו שטרחו ושיתפו, יהודית