הטביעה -סיפור בסדנאת כתיבה מס' 7

הטביעה בלב  ים

סירת  המפרש  זינקה  ללב  ים  כשהרוח  הצדית  מכה  בעוז  על  המפרש  הראשי גורמת לסירה להאיץ את מהירותה . צוות הסירה כלל 13 חיילים ואליו הצטרפה האלחוטאית שרצתה לחוות שיוט מפרשים.
מצב הרוח היה מרומם .אחד החיילים סיפר בדיחה שגררה תגובה של פרץ צחוק שהידהד במשב הרוח . חייל אחר החל לשרוק ומיד התנפל עליו שרגה וביקש שיפסיק .כל ימאי יודע על האמונות הרווחת בין יורדי הים וביניהן האמונה כי שריקה מכעיסה את נפטון איל הים וגוררת אסון. כמ'וכ אמונה אחרת הקובעת כי המספר 13 הוא חסר מזל. שרגה ציין את העובדה שאנו 13 חיילים על הסירה וזה כבר מזל רע. הויכוח התלהט לאחר שהחייל סרב להפסיק לשרוק והמפקד הורה להם לשתוק.
במשך כשעה שייטנו בין הגלים נהנים מהתימרונים שבהם שונה מידי פעם כיוון השיוט והסירה נוטה על צידה בזוית חדה כתוצאה מהרוח המכה בעוצמה על המפרש המתוח.הייתה זו התגרות עם איתני הטבע. ככל שמותחים את המפרש הראשי הוא מקבל יותר רוח וצובר מהירות. מידי פעם נאלצנו לעבור מצד לצד על מנת לאזן את הסירה. היינו שמחים ונהננו כמו תיירים.
מידי פעם הכו הגלים על דופן הסירה שנטתה על צידה ומים חדרו לתוכה. רפי המפקד ביקש מאחד החיילים לקחת את הדלי ולרוקן את המים מהסירה אולם אז הסתבר שמישהוא פישל ושכח להכניס דלי לסירה. היינו בלב ים והחוף נראה רחוק אולם היינו חייבים לחזור לבסיס ולקחת דלי לריקון המים שהצטברו על קרקעית הסירה.
עכשיו אנחנו שטים לכיוון החוף כשהמפרשים פרוסים לצדדים בשיוט פרפר. הרוח הגבית הכתה בעוצמה על המפרשים והסירה זינקה במהירות כשהיא חותכת את המים ודוהרת על הגלים. דומה היה שהסירה מרחפת באויר. ואז זה קרה.
מכת רוח חזקה וטעות של המפקד האוחז בהגה גרמה לסירה להתרומם על גל ולהיתקע עם חרטומה במים כשהסירה מתרוממת ומתהפכת מעלינו. בדיקה מהירה גילתה שלא היו נפגעים פרט לחבלות קלות. ניסיון להפוך את הסירה לא צלח. ניתקנו את התרנים ששימשו לנו כמצוף להאחז בו. מצב הרוח היה מרומם והיינו משוכנעים כי אחת הסירות שלנו שניראתה מרחוק תזעיק עזרה. אילו היה ניקלע אדם זר למקום היה חושב שאנו באמצע מסיבה. כולם שרו ואולי גם נהנו מהארוע . השעון הראה את השעה 3 . אנו כבר חצי שעה במים מצפים שיתר הסירות יגיעו לאסוף אותנו. השעון ממשיך לרוץ ואנו שמים לב שהרוחות והזרמים דוחפים אותנו ללב ים ובכיוון דרום ואף סירה לא נראית באופק. השעון ממשיך לתקתק והשעה כבר 6. חורף , הקור מתחיל להציק לנו . ספקות מתחילות להתעורר באשר להגעת ההצלה. רפי המפקד מחליט שאנו עוזבים את הסירה ונאחזים בשני התרנים ושוחים עימם לכיוון החוף . אלא שהזרמים חזקים מאיתנו. אברהם והאלחוטאית מחליטים שהם שחיינים טובים ושוחים לכיוון החוף על מנת להזעיק עזרה.
הלילה יורד ועימו משתנה מצב הרוח. עכשיו כולנו בספק לגבי הגעת ההצלה. הקור מכה בנו ויש סימנים של אובדן תושיה. בצוות שלנו בני נוער בני 16-17 ושני עולים רוסיים בוגרים. הם היו הראשונים לאבד עשתונות והיינו נאלצים להחזיק בהם חזק על מנת שלא יטבעו.
אני זוכר את הרגעים הקשים . אסור היה לטבול את הראש במים מאחר והאויר הקר היכה בנו חזק עם הוצאת הראש מהמים שהיו פחות קרים. הרגעים הקשים האלה עוברים לנגד עיני כאילו היה זה רק אתמול. הייתי רגוע ואולי אפטי ובאותם רגעים חלפו מחשבות רבות במוחי. כיצד תגיב אמא על הידיעה שבנה נעלם בים. סביר להניח כי אילו היינו טובעים היו מגלים את גופותינו בעזה ,אם בכלל. באותם רגעים זכרתי את העלמותה של סירה עם 13 חיילים שעד היום לא נודע גורלם.
השעה 11 בלילה. מרחוק אנו רואים את אורותיה של חיפה שעל הכרמל והאורות הולכים ומתרחקים או נכון יותר לומר שאנו הולכים ומתרחקים לכיוון דרום מערב.. אני חושב שבאותו רגע אף אחד לא האמין שתגיע הצלה. עלינו לזכור כי מדובר ב שנת 1948 . הכלים שעמדו אז לרשות החייל היו מועטים והתיקשורת הייתה לקויה כך שגורלנו היה נתון למזל. וכשכלו כל הקצים ראינו מרחוק אור פנס של אניה. היא הייתה רחוקה ותהינו אם היא תשמע את קולנו אם נקרא לעזרה.
כולם החלו לקרוא בקול גדול וכנראה ועוררנו את תשומת לבם של צוות האניה. היא נראתה גדולה ועצומה ופנתה לכיווננו. הפליא אותנו שהאניה שייטה בעזרת משוטים.. רק כשהתקרבה נוכחנו שזו אחת הסירות של היחידה שיצאה לחפש אותנו . בלילה היא נראתה בעינינו כה גדולה ועצומה . 8.5 שעות הם חיפשו אותנו בים כשהם חותרים במרץ וגומאים מרחקים גדולים הצוות היה תשוש בדיוק כמונו. הם העלו אותנו אחד אחד , מורים לנו לשבת על קרקעית הסירה ולשמור על שיווי משקל מאחר וכעת היינו מספר כפול מהמותר. . הם חתרו לכיוון החוף והורידו אותנו עם הוראה לרוץ לכיוון המחנה מרחק של 10 ק"מ.
הריצה החזירה בנו את החיות. מרחוק ראינו את מפקד היחידה ניצב על סלע כשלימינו מוצבת מכונת יריה ומאחוריו מדורה גדולה שהכינו החברים על מנת שהסירות ידעו לאן לפנות.. הסתכלתי על פניו של המפקד, הם היו קפואים. שערתי אילו מחשבות חלפו בראשו כשהוא עמד לאבד 13 לוחמים.