להפרד באהבה

לכאורה זה נדמה פשוט כל כך. אך כה מורכב בעצם... הדרך האחרונה. המסע הגדול לבלתי נודע איבד את משמעותו האמיתית בימנו. שכחנו ואיננו יודעים כבר, איך ללוות את יקירנו בדרכם האחרונה למימד אחר. מסתבר שבתקופות יותר"נחשלות" ופחות " מפותחות", ידעו בני האדם שהמוות הוא חלק מהחיים. התמיכה והלווי שניתנו לנוטים למות ,היו מחוות אהבה אחרונות ליוצאים לדרכם אל הבלתי נודע.. שכחנו -שהעזרה הגדולה ביותר להם זקוקים האנשים הגוססים בימים, שעות ודקות האחרונות שלהם כאן- היא הידיעה שהם אהובים, התחושה שהנותרים כא יסתדרו בלעדיהם גם אם ירגישו בחסרונם ויתגעגעו אליהם.. ברגעי אמת חשובים אלו, חשוב ל"סגור ענינים לא פתורים", לסלוח, לאמר אמת, ולתת את התחושה שאין פחד , כעס וטינה .לאמר את אהבתנו ,ולהביע אותה. באותם שבועות, ימים, שעות ורגעים אחרונים ,יש להיות שם במלוא הנוכחות הרגשית באמת, בחמלה ואהבה גדולה. אז יכול האדם הנוטה למות להתפנות רגשית מדאגות אחרות לפני המטלה הגדולה של דרכו האחרונה. הקלה גדולה נוצרת בו כשהוא מרגיש ש"מותר" לו ללכת. אין הוא נדרש יותר לדאוג במצבו זה לאהוביו . הוא פנוי לדרכו שלו. כי המוות הוא מסע. כה פשוט לכאורה האמנם? .האדם הגוסס זקוק לדעת שאלו המלווים אותו, אינם מיואשים מפוחדים ואבודים שהם נפרדים ממנו באהבה עמוקה ומברכים אותו לשלום לדרכו . שהם ינצרו אותו בליבם וישמרו את זכרו באהבה. לעיתים אנשים הנוטים למות, נשארים בחיים ביסורים גדולים.הם אינם יכולים עדיין לעזוב בראותם את מצוקת יקירהם הנשארים. זהו משא גדול מדי לנשמה שעומדת ללכת. ללכת מוקף באהבה ובביטחון ?כך רצוי. הדרך והאופן בה הקרובים לו מרגישים ומגיבים איליו, יכולה להשפיע על מצבו הרגשי והפיזי של הגוסס. הדרך למימד אחר קלה יותר גם פיזית, כשמוקפים בתמיכה ובקירבה הנכונה. .בני המשפחה וחברים קרובים הנפרדים באופן שלם ללא ,קצוות רגשיים פתוחים, יתמודדו נפשית ופיזית טוב יותר עם האבל והפרידה הסופית . לסכום,האדם הגוסס רוצה לדעת שהוא אהוב שהוא יכול ללכת בבטחה ובלי אשמה. תקשורת אמיתית ,קירבה ובטחון אוהב, כולל דיבור (אם מתאפשר)על המסע האחרון-הם עזרה הגדולה והקלה המופלאה לגוססים. הידיעה שהשעור כאן בחיים( שהם בי"ס מופלא) נלמד. כי כל שבאנו כאן ללמוד זה לאהוב ולהיות נאהבים.